מאבקו של סטנלי פישר בהנהלת בנק הפועלים, ומלחמתו לביצור סמכויותיו של בנק ישראל, הוצגו על ידי התקשורת בדרכה הרגילה. פישר, כך נכתב במרבית המאמרים, הפך סופסוף להיות ישראלי. פישר סופסוף מבין מה זה כוח.
 
הצגת הדברים הזו עושה עוול לנגיד בנק ישראל. פישר לא החל את דרכו כאן כתינוק פוליטי. הוא הוזמן לישראל לאחר מילוי תפקידי צמרת באקדמיה האמריקנית, בקרן המטבע הבינלאומית ובמגזר הפיננסים העולמי. פישר גם לא הפך לישראלי בסגנון התבטאותו, והוא שומר על נימוס ואיפוק. מה שקרה, יותר עמוק מזה: פישר, כך נראה, קלט במלוא חושיו את המשק הישראלי.
 
ראיון בדה-מארקר מה-11.6.09 ממחיש את המהפך שפישר עבר. באותו ראיון הוא מצטט מאמר שהתפרסם ב-Journal of Economic Literature מספטמבר 2005 , וזו תמצית הדברים: "למעט בארה"ב ובבריטניה, רוב החברות הגדולות בעולם נשלטות על ידי משפחות שמצליחות לשלוט בכלכלות שלמות באמצעות מבני שליטה דמויי פירמידה….המבנה מאפשר לכמה משפחות עשירות לשלוט בחלק גדול מהמגזר הפרטי במדינות". בתשובה לשאלה: "אתה רוצה לומר לנו שככה אתה רואה את מדינת ישראל"? פישר עונה: "זה מאמר שמתאר מדינות קטנות".
 
מאבקו של פישר בבנק הפועלים מואר כאן באור שונה מזה שבמדורי הכלכלה/רכילות בתקשורת. את סיבת הדחתו של היו"ר, דני דנקנר, פישר עדיין שומר לעצמו. אבל מבין השורות ניתן לקלוט שפישר מבין לאחרונה באופן חד את משמעות שליטתם של שלושה בנקים במגזר פיננסי של מדינה. פתרונו של פישר לעניין זה הוא אישי: החלפת יו"ר בנק הפועלים. בראיון בדה-מארקר לא נדונה האפשרות השנייה: הגברת הרגולציה על ענף הבנקאות, דהינו, הגברת התחיקה, הפיקוח והבקרה בכל התחומים הבנקאיים.
 
התעניינותו של סטנלי פישר בעוד זווית של המשק הקטן תתעורר בקרוב – אם עוד לא התעוררה עד כה. מאז סוף אפריל השנה, נכשלים מאמצי בנק ישראל לפחת את השקל לעומת הדולר. מהלך ניהול שער החליפין על ידי הבנק החל במארס 2008. הוא בא לאחר ייסוף מתמשך בשער המטבע שהסב נזקים למגזר היצרני. רכישת המט"ח החלה בהיקף קטן, והורחבה להיקף יומי של 100 מיליון דולר ביולי 2008. ההתערבות צלחה במשך מספר חודשים, והניבה פיחות של 32% בשער החליפין של השקל לעומת הדולר מנקודת השפל ביולי 2008 לנקודת השיא באפריל 2009. מסוף אפריל השנה שוב השקל מתחזק לעומת הדולר.
 
כדי להבין איך הדברים מתקשרים למשק קטן ורגולציה הבה ונראה מה בנק ישראל עושה בעניין שער החליפין. כניסתו לשוק המטבע הפכה את בנק ישראל לסוחר-על. סכום של 100 דולר ליום אינו זניח בשוק זה, ובמיוחד כשהזרמתו אינה אקראית, והיא מלווה בהצהרת כוונתו של בנק ישראל להגדיל את יתרותיו עד ל-44 מיליארד דולר. כלומר, הצהרה על המשך רכישת דולרים יומית גדולה, בקצב ידוע מראש, ולמשך זמן קצוב.
 
שוק המטבע, השוק שבו נקבע שער החליפין של ישראל, מתנהל על פניו כדוכן עגבניות במחנה יהודה. מצדו האחד, רוכשי מטבע זר (דהינו, מוכרי שקלים), ומצדו השני, מוכרי מטבע זר (דהינו, רוכשי שקלים). ההזרמות לשוק זה נעשות על ידי הציבור הרחב וסוכניו (חלפנים), אך גם על ידי גופים כלכליים מתוחכמים ומהמרי מטבע מחושבים שמחליטים על המועד הנכון לקניית ומכירת מטבע זר. הצהרת בנק ישראל סיפקה (ולא בלי כוונה) מידע יקר מפז לאותם מתוחכמים ומהמרים. הם יכלו בעזרתה לצפות את כיוון השוק ולנצל אותו למשחקיהם – כגון רכישת דולרים בתעריף נמוך יום אחד, ומכירתם בהפרש של מספר אחוזים כמה ימים לאחר מכן.
 
אותם מהמרים גם שמו את לבם למגבלתו המוצהרת של בנק ישראל: הגדלת יתרות מטבע החוץ שברשותו עד להיקף של 44 מיליארד דולר. קו ה-44 מיליארד נחצה במארס 2009. ולכן אין זה פלא שבסוף אפריל החלה מכירת מטבע זר. אותם מתוחכמים ומהמרים מן הסתם אומרים לעצמם, תם עידן קניית הדולרים של בנק ישראל. גם אם הערכתנו אינה נכונה לרגע זה – והבנק ימשיך לקנות – די ששחקני השוק האחרים חושבים כמונו. ובפרט, שעל פי כל היגיון מקרו-כלכלי, אין הבנק יכול לקנות דולרים לאין סוף. התערבותו חייבת להיגמר מתי שהוא. לכן מכאן והלאה, מי שיהמר על מכירת מט"ח ועל התחזקות השקל הוא שיעשה את המכה. וזה אכן מה שקורה.
 
איך כל זה מתקשר למשק קטן ורגולציה? הנה, במשק קטן, שנקרא לו ישראל, היקף הסחר היומי במט"ח גם הוא אינו גדול ועומד על 2.5-2 מיליארד דולר ליום. באותו משק קטן שולטים שלושה בנקים גדולים, כעשרים משפחות גדולות, ועוד כמה חברות גדולות. אותם גדולים, מן הסתם מחזיקים בידם מספיק מזומן שמאפשר להם לנווט כרצונם את שוק המטבע. ואם הכסף לא בידם, הם יכולים לפנות לבנקים ולקבל אשראי למטרה זו.
 
לא רק היקף השוק, גם מבנהו מקל על תמרון שער החליפין. הסחר בין השקל למטבעות הזרים מתנהל כמעט כולו בתוך גבולות ישראל בשלושת חדרי העסקות של הבנקים הגדולים. זאת, שלא כמו הדולר או המטבעות הבינלאומיים החשובים הנסחרים באלפי חדרי עסקות על פני תבל. ריכוזו של המסחר בזירות מעטות מאפשר לכל המעוניין לקלוט את המידע הנוגע אליו ולשחק בו. כך, מהמרי המטבע יכולים להזרים סכומי כסף גדולים ברגעים הקריטיים, ולהוביל את השוק. כך הם גם גורפים את רווחיהם כשהם מהמרים מראש על מגמה ודואגים במעשיהם שהיא תתממש.
 
הימורי המטבע הינם חוקיים בכל העולם המתועש מאז ראשית שנות ה-70. אלא שמצבה של ישראל בעניין זה שונה באופן מהותי מזה של מדינות גדולות בעלות מטבע חזק. ניתן לנחש שזה אחד הנושאים הנוגעים למהותו של משק קטן שפישר הפנים טו
ב יותר בחודשים האחרונים. ניתן רק לקוות שמסקנותיו לא יצטמצמו לממד האישי  – עוד החלפת יו"ר – אלא יתרחבו להחלפת השיטה.
 
במשך שנים רבות, ובעיקר בין סוף שנות ה-80 לסוף שנות ה-90, התנהל בישראל מהלך נרחב של הסרת הפיקוח על תנועות הכספים לתוך המדינה וממנה החוצה, ובניית שוק לסחר המטבע. השוק שנבנה הוגבל זמן רב על ידי הממשלה (רצועת הניוד האופקית והאלכסון) ורק בסוף התקופה שוחרר לגמרי. את כל הפרטים הרבים שכרוכים במהלך צריכים לבדוק עכשיו. מי מזרים סכומי כסף גדולים לשוק המטבע? מתי? מה מקור כספיו? האם הם כרוכים בתנועת הון מיידית או נשאבים ממאגר שקלי או מאשראי?  ידיעת כל אלה תאפשר לשחרר את בנק ישראל מתפקיד הסוחר ולהחזירו לייעודו האמיתי – יוזם חקיקה ומסדיר שווקים.
 
ההבנה הטובה יותר של השוק צריכה להוביל לדיון פומבי רחב על שיטת קביעת שער החליפין בישראל. כיום, השיטה נקבעת למעשה על ידי בנק ישראל, למרות שהמנדט שלו הוא בעצם טכני – פיקוח על השוק. אבל בנק ישראל נכנס לחלל שנוצר בהיעדר התעניינות מצד כל גוף שלטוני אחר. את המחדל הזה צריכים לתקן. התנהלותו של שוק המטבע משפיע על כל תחומי הכלכלה. ולכן קביעת עקרונות פעולתו נושאת אתה משמעות פוליטית, והיא צריכה להיעשות על ידי הממשלה והכנסת לאחר דיון ציבורי נרחב.
 
* תיאור וניתוח שוק המטבע בישראל מצוי בשלושת הפרקים הבאים בספרי 'ברוכים הבאים לשוק החופשי': הכי חופשי שוק המטבע, שעמום רצוי ולא רצוי, החייאת הדיון הדמוקרטי.