כותרת ענק  בדף השער של דהמארקר מה-27 לאפריל מביאה מדברי  רונית קן, הממונה על ההגבלים העסקיים, "אני מצפה מהציבור לתבוע את הבנקים". אם העניין כה חמור מדוע הממונה בעצמה אינה מפעילה את סמכותה? האם מפני שסמכות הגוף שהיא עומדת בראשו הוגדרה כך שתתאים לעידן הדה-רגולציה, דהינו שתהיה לא-סמכותית? או מפני שהעניין שזכה לכותרת הענקית אינו מצדיק טיפול רגולטורי בכל מקרה?  
 
כך או כך, העליהום על תיאום עמלות הבנקים הוא סיפור ממוחזר. תחקיר ענק אודות התיאום הופיע ב-"7 ימים" מה-27.6.08. חקירה בנושא נערכה על ידי הרשות להגבלים עסקיים ב-2004. ובכן, מה קרה? צילי מבנק לאומי תיאמה עמלות עם גילי מבנק דיסקונט? התיאום הישיר מצביע על דבר אחד בלבד: זלזול תהומי של הבנקים בגופי הפיקוח למיניהם. כי כל מה שתיאמו בהמולה הם יכלו לסדר  ביניהם בשקט אלגנטי.  עובדה, הממונה על ההגבלים העסקיים לא מטפלת בבנקים בעצמה, אלא משסה בהם את הציבור לתביעה ייצוגית שאין לה שחר.
 
בתוך גיבוב הטריוויה הזה מתחבאים בכל זאת שני ציטוטים מעניינים. ועדת העמלות של בנק מזרחי-טפחות מסכמת דיון שלה על גובהן: "הוחלט כי כל עוד אין מערכת תמחיר המאפשרת לחשב את העלויות – תוצג רק ההכנסה מהן". מסמך שנתפש בבנק לאומי ובו הבהרה שקיבל מבנק הפועלים מתארת את דרך חישוב העמלות הבאה: "העמלה היא היסטורית שנותרה מן העבר ואין לה שום ביסוס נוסף מלבד 'לעולם תיקח'".
 
כל מי שעסק אי-פעם בתחשיבים כלכליים בוודאי מחייך לעצמו למקרא השורות האלה. נו, באמת, איך אפשר לחשב עמלה מוגדרת לשירות מוגדר בבנק כשכל פקיד וכל ציוד טכני בבנק עוסקים בו-זמנית במגוון פעולות, וכל עמלה מוטלת על כמה פעולות שנעשו לצורך אותו שירות. במאמר מוסגר, פשוט מפני שקשה להתאפק, אותה מידת דיוק מדעי, ומאותן סיבות, אפשרית בחישוב שכרם של עובדים בארגון גדול ובמיוחד שכר מנהלים בכירים.
 
מדוע, אם כן, חשוב בכל זאת להביא לתשומת לב הציבור את דברי ההבל האלה? בגלל האצטלא המדעית שבהם נעטפו בעשרים השנה האחרונות. מהלך הדה-רגולציה – הסרת התקינה, הבקרה והפיקוח הממשלתי בכל מקום ולא רק בבנקים – לווה בשטיפת מוח מניפולטיבית ובורה על יתרונות התחרות. זאת, בעוד שרק במקרים נדירים ביותר הוטל פיקוח בישראל על תחומי מסחר שבהם מתקיימת תחרות משוכללת, דהינו תחרות שמקיפה מוכרים רבים וקונים רבים.
 
ניתן להיזכר רק בשתי דוגמאות בולטות לרגולציה רחבה בתולדות המדינה. האחת, תקופת הצנע עם קום המדינה, שבה הפיקוח והקיצוב על כל דבר הונעו על ידי מצב החירום של קליטת עלייה המונית ומחסור במטבע זר. השנייה, תוכנית ייצוב המשק של 1985, שהסתייעה לזמן קצר בפיקוח על מחירים ושכר כדי לבלום באופן כמה שיותר מתואם את הספיראלה האינפלציונית.
 
רוב הזמן הטילו רגולציה רק בתחומים בהם אין תחרות אמיתית – תחומים הנתונים לשליטתם של מוכרים מעטים היכולים להידבר ביניהם בקלי-קלות ובקריצה, כגון הבנקים, מפעלי המזון הגדולים, רשתות השיווק, ומפעילי התחבורה הציבורית. הצדקתה של הרגולציה במקרה זה נובעת מההבנה שלא כל תחרות היא התחרות המיטבית. סוגי תחרות מסוימים (למשל, בין מוכרים מעטים) עלולים לפגוע קשות בצרכן, בגלל החלפת המידע והתיאום הלא-פורמאלי שמתאפשר.
 
מה כל זה אומר לגבי עמלות הבנקים? זה אומר שדי כבר להתקשקש עם סוגי העמלות השונים. גופי הפיקוח, שעד כה נמנעו מכל התערבות, צריכים להיכנס לתחום ולהגדיר עמלת שירות אחידה לכל לקוחות הבנקים. עמלה זו תיקבע לפי קריטריונים שייבחנו כגון היקף חשבון הבנק, מספר הפעולות שמתבצעות בו ושיקולים אחרים.
 
הדיון שלעיל אומר משהו גם לגבי הדה-רגולציה בכלל. הצדקתה התיאורטית של נסיגת הממשלה מכל התערבות – גם בשווקים המתחננים למגע יד-לא-נעלמה – נומקה באי-יכולתם של הגופים המפקחים להגיע לתחשיב נכון. השוק, כך אמרו, יכתיב את המחיר הראוי. והנה, ראינו מה מנגנון השוק מכתיב במקרים רבים. מאידך, גופי הפיקוח של הממשלה אמנם לא מפגינים ביצועים מושלמים בעולם לא-מושלם, אבל כל מי שמכיר את דרך תפקודם יכול לאשר שהם צוברים יידע רב במשך השנים. כן, יידע לא מושלם, כניעה ללחצים לעתים, גישוש באפילה, פשרות – האם זה לא עדיף על המוחלטות של "לעולם תיקח"?