בעשרים השנה האחרונות התחולל מהפך בכלכלת ישראל. המשק הישראלי שהיה מתוכנן ומכוון על ידי הממשלה הועבר לידי השוק החופשי. מהו שוק חופשי? זהו שוק שאין בו התערבות חיצונית. שוק שעל פי ביטויו של אבי הכלכלה המודרנית, אדם סמית, מונחה על ידי "היד הנעלמה". וממבט אחר, זהו שוק ששולטים בו "כוחות טבע" כלכליים, כוחות שלדידם של חסידי השוק החופשי אין עוררין על תבונתם ועל צדקתם.

לשוק החופשי במציאות המודרנית כמה יסודות מוכרים. ראש וראשון בהם הוא ה"ממשלה הקטנה", ממשלה שמצמצמת את נוכחותה לטובת היזמה הפרטית. במונחי כספים, ממשלה קטנה חותרת למזעור הוצאתה יחסית לסך הפעילות הכלכלית, ובמקביל גובה כמה שפחות מסים. במונחי מנהל, ממשלה קטנה נוטה לדה-רגולציה: כמה שפחות תחיקה, הכוונה, בקרה ופיקוח על הכלכלה.

ההבחנה בין ממשלה קטנה לגדולה מתייחסת לשוק הפנימי, אך מושג השוק החופשי חובק גם את יחסי החוץ. וכך, היסוד החשוב הנוסף של השוק החופשי, המודגש בכל העולם המתועש בעשרים השנה האחרונות, הוא הגלובליזציה: ניהול כלכלה ללא גבולות לאומיים. דהינו, עידוד הסחר הבינלאומי וההשקעות על פני תבל. ובפועל, שחרור היבוא ממכסים וממגבלות אחרות, שחרור תנועות הכספים מתקנות מגבילות וממעקב ממשלתי.

מקובל להצביע על שנת מעבר אחת בין המודל הכלכלי הקודם בישראל למודל הנוכחי – שנת 1985. ביולי 1985 הכריזו על תוכנית ייצוב המשק. זאת, לאחר אינפלציה מתמשכת, שהגיעה לשיא של 445% לשנה בין דצמבר 1983 לדצמבר 1984. כל מה שקורה במשק הישראלי מתוכנית ייצוב המשק ואילך יכול להיתפס כתגובת פוסט-טראומה – שימוש בתרופת השוק החופשי לריפוי האינפלציה, עד למינון יתר.

להמחשת הגוון הפוסט-טראומטי במדיניות 20 השנה האחרונות, הנה התשליל שלה – גישת שלושים ואולי ארבעים שנות המדינה הראשונות. בניגוד לדימוי המוטעה של כלכלת ראשית ימי המדינה, כבר במחצית השנייה של שנות ה-50 דיברו בפה מלא  על כלכלה מעורבת – כלכלת שוק מהולה בהכוונה ממשלתית. מעצבו של המודל, שר התעשייה והמסחר ושר האוצר פנחס ספיר, כתב כך במסמך של משרד המסחר והתעשייה: "על יסוד מה שעשינו עד כה ועל יסוד כל מה שהשקענו במשק יכולנו לבטל את הקיצובים, לוותר על הפיקוחים בחלקם המכריע, להנהיג ליברליזציה ביבוא, להקל את הפיקוח על מטבע חוץ". (תצפית ההתפתחויות בתעשייה 1965-1960, משרד התעשייה והמסחר).

מה יש פה, במבוא של פנחס ספיר לחוברת ממשלתית? ליברליזציה ביבוא, דה-רגולציה ברכישת מטבע חוץ וברכישת מוצרי צריכה יומיומיים לאחר קיצוב וצנע, והתחלתה של גלובליזציה. אם כן, מה נשתנה מאז? מה קרה בשנת המפתח – שנת 1985? מהתקדמות הדרגתית עברו למירוץ מהיר; מגישוש זהיר סביב המטרה לסימון נקודה אחת ויחידה – פסגת השוק החופשי והגלובליזציה; מהערכות מצב תקופתיות ותיקונים שוטפים – לחתירה חד-כיוונית נחרצת.

המשק הישראלי היום הוא אחד המשקים החופשיים והגלובליים בעולם. גם מעצם מבנהו – שיעור יבוא ושיעור יצוא של כ-45% מהתמ"ג; וגם מהתחיקה שלו – יבוא חופשי לגמרי, ותנועות כספים פנימה והחוצה ללא מגבלה וכמעט ללא בקרה.

אך יותר מכל, השוני המהותי שחל בסוף שנות ה-80 הוא ביטול העצירה להערכות מצב ולתיקונים. עד 1977 ובמידה רבה עד 1985 נתן את הטון התכנון הכלכלי, שבמרכזו הצבת חזון רב-שנתי ובדיקתו מעת לעת. עצם הבדיקה הציבה סימני שאלה. לא שתמיד מצאו הסבר לסטייה מקו התכנון, אבל הטחינה האינסופית של עובדות ונתונים הקנתה לכלכלנים הכרות עם הכוחות הפועלים, ומידה של צניעות.

נטישת התכנון במועד שהוזכר לעיל אינה מקרית. המהפך הפוליטי של 1977 דחק לפינה את מפלגת העבודה והציב בקדמת הבמה את המפלגה הליברלית, שותפתה של חירות לליכוד. היא שנתנה את הטון במצע הכלכלי, והיא דגלה בכלכלה חפה מהתערבות ממשלתית – כלכלה שבה שולטים כוחות השוק.

הנה דוגמא לכמה מהיעדים שעליהם ויתרו עם עזיבת התכנון: יעד צמיחה רב-שנתי, יעדי תעסוקה  ואבטלה מחייבים, יעדים מבניים כגון משקלו של ענף האלקטרוניקה בתפוקה ובתעסוקה במשק. זהו, למעשה, ויתור על עיצוב דמותה של הכלכלה והחברה בישראל כפי שניתן לקלוט מהדוגמא הבאה. שיעור התעסוקה בהיי-טק מסך התעסוקה בישראל – מה הוא אומר? הוא אומר חוזים אישיים, הוא אומר שעות עבודה אינסופיות, הוא אומר סוג של ניתוק רגשי מהחברים לעבודה ומהמדינה, הוא אומר – כפי שאנחנו כבר יודעים עכשיו – אמריקה של ראשית המאה ה-20 זה פה.

כדאי לשים לב לעוד עובדה אחת: ביטול התכנון בישראל גרר אחריו ביטול של כל היעדים הכלכליים לבד מאחד: יעד האינפלציה הרב-שנתי – שיעור עליית מחירים של 3%-1% לשנה – דווקא נולד בה בעת עם ביטול שאר היעדים הכלכליים באוגוסט 2000. זאת, אולי מפני שאינפלציה חד-ספרתית נמוכה היא משתנה מפתח בהשתלבות (הפיננסית) הגלובלית.

ביטול התכנון התבטא בסגירתם או בניוונם של אגפי התכנון שהיו בכל משרדי הממשלה. הם הפכו לאגפי מחקר פסיביים. הרשות לתכנון כלכלי שהייתה הגוף המתאם ביניהם נסגרה בתחילת שנות ה-2000. מיותרותם של אגפי התכנון הוחרפה בעקבות הרפורמה התקציבית שהיוותה חלק מתוכנית ייצוב המשק. תוצר הלוואי של הרפורמה היה חיזוק מעמדו של אגף התקציבים באוצר. בעבר, הוא קבע רק את תקציבו הכולל של כל אחד ממשרדי הממשלה,  היום הוא שולט בסעיפיו הפרטניים של כל תקציב משרדי. בעל המאה, הוא כידוע בעל הדעה, ומומחי המשרדים הפכו כך באחת ללא-רל
וונטיים.

היום, כשהשפיות חוזרת עם המשבר, אולי כבר אפשר לדבר על תכנון כלכלי מבלי לעורר תגובות מתלהמות. עכשיו אולי כבר אנשים יהיו מוכנים  להשתחרר מדעותיהם הקדומות ולהקשיב לעובדות. עובדה מספר אחת היא שתכנון אינו מילה נרדפת לתוכנית חומש סובייטית. מגוון דגמי התכנון הוא אינסופי, והם ניתנים להתאמה לכל סוג של דמוקרטיה. יותר מזה, תכנון, במהותו, לא רק שאינו סותר דמוקרטיה אלא שהוא חיוני לקיומה.

מה לתכנון ולנשמת אפה של הדמוקרטיה? למשל, שקיפות, כן, אינפורמציה מלאה. קיום אינפורמציה מלאה  הוא תנאי הכרחי  לתחרות משוכללת – מודל התחרות האידיאלי המקושר עם דמוקרטיה. תכנון מחייב את הממשלה להציג בפומבי את יעדיה ואת האמצעים להגשמתם. בהיעדר תכנון, הזוכים במידע הממשלתי – ויידע הוא כסף הוא כוח – הם בדרך כלל העשירים והמקושרים.

תכנון הוא הידברות בין-משרדית וציבורית. הוא גם הכרזת עצמאותם ונפרדותם של משרדי הממשלה. תהליך תכנוני מעודד את הצגת תפישתו הייחודית של כל משרד, ואף מתיר לו לפנות לציבור הרחב מעל לראשו של האוצר ולהילחם על עמדותיו. גם זו דמוקרטיה.

מחיקת התכנון הכלכלי בעשרים השנה האחרונות, פירושה עמעום השקיפות, השתקת הדיון הציבורי. מה הפלא שבתוך העיוורון והאלם, הכלכלה איבדה את דרכה ואת בלמיה הערכיים.

גרסה קודמת של המאמר התפרסמה כשיעור 67 של המכללה החברתית-כלכלית בווי-נט, והועברה כהרצאה לפורום סטודנטים לכלכלה באוניברסיטה העברית.