איני מסכימה עם הפרשנים הקובעים כי נתניהו לא אומר הרבה בתוכנית החילוץ שלו. דווקא בגמגומיו הוא אומר המון. הוא אומר שבניגוד לריצה אל המטרה בתפקידיו הקודמים, הפעם הוא לוקח את הזמן שלו. הוא אומר שהוא התבגר, הוא מהרהר, הוא מבין שנדרשת מחשבה חדשה לפני המעשה.
נתניהו לא לבד. גם ברק אובמה מצדו השני של האוקיאנוס ומהגדה הפוליטית הנגדית מגיב באופן דומה. כי מה הן ערבויות הממשלה לגיוס ההון של הבנקים ולמטרות אחרות בארה"ב ובישראל אם לא תרגיל השהיה: לא ממש הקצאת כסף בתקציב, אלא ירצו-יאכלו, לא ירצו-לא יאכלו, ובואו נחכה ונראה כמה יאכלו.
כמובן שקיים סיכוי מסוים שיאכלו. אבל כפי שמסתמן עד כה, לא הבנקים ולא העסקים האחרים אצים לנצל את הגיבוי הפיננסי הממשלתי הניתן להם. כי מה יעזור הגיבוי אם הבנקים חוששים להלוות ולכן גם לא ששים ללוות. מה יעזור הסיוע להיי-טק או לייצוא אם אין למי למכור את התוצר. נתניהו, ונדמה לי שגם אובמה ויועציו, מבינים את זה היטב, ובהתפתלותם הם מצהירים: את השיטות הישנות כבר מיצינו, הלוואי והייתה לנו דרך סלולה מכאן והלאה.
אם נתמקד לרגע במשק הישראלי, המקום שאותו כולנו קצת מכירים, הרי עיקר הרפורמות מרשימתו הישנה של נתניהו כבר מוצו. על כמה מהן, כגון שליחת קרנות הפנסיה לבורסה, מתקבל הרושם שנתניהו לא היה חותם עכשיו. גם המודל היסודי של ניהול המשק בעשרים השנה האחרונות – התערבות ממשלה כמעט אך ורק בעזרת תקציב ורבית – הגיע בעקבות המשבר אל קצהו. רבית הבנק המרכזי בישראל, כמו ברוב המדינות המתועשות, שואפת לאפס ואי אפשר להורידה יותר. גירעון התקציב המשוער ב-2009 וב-2010 (היקף ההוצאות ידוע, היקף ההכנסות הצפויות ממסים תלוי בעצמת המשבר) מרקיע שחקים, ואף הכלכלנים האפיקורסים ביותר יודו שכדאי להיזהר בו.
מה שנותר הוא להפוך את הכיוון, להודות בטעויות, ולסגת בהדרגה מהרפורמות של 20 השנה האחרונות. נתניהו כבר בעיצומה של הנסיגה. מי שזוכר איך הוא חתר בזמנו לאסור על זכות השביתה, ואיך הסתייג מכל הידברות של הממשלה עם הארגונים היציגים כגון התאחדות התעשיינים או ההסתדרות, יכול רק להעריך את ההתפתחות המחשבתית שנתניהו עשה עד לפגישות השוטפות שהוא מקיים עכשיו עם ההסתדרות ועם לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים.
אך בהידברות המשולשת לא די. המשבר דורש ניסוח מחדש של מטרות המשק ושל האמצעים להשגתן. איך בדיוק תיפתר בעיית החוב של הטייקונים? מה עושים כדי להגביר את אמון הציבור בבנקים – האם חוזרים להתערבות אינטנסיבית של הממשלה בניהולם, כדוגמת "עצותיו" של בנק ישראל לבנק הפועלים. מה עושים להשגת שער חליפין מוטה מטרה שחיוני להכוונת הייצוא, היבוא והצמיחה – האם בנק ישראל יוכל להתמיד בהזרמת 100 מיליון דולר ליום לשוק המטבע? איך מעודדים חתימת עסקות ייצוא ארוכות טווח, כניסה לתוכניות מו"פ חדשות, והעיקר, השקעת הון יצרני בתוך ישראל.
אלה השאלות החשובות עכשיו: יצירת תעסוקה, מניעת פיטורים, ועוד קודם לכן מחויבות מפורשת של הממשלה לתעסוקה מלאה. מחויבות הממשלה לשמירת הפנסיה וחסכונות הציבור האחרים. דבקותה של הממשלה בחינוך הציבורי ובבריאות הציבורית כשתקציבה ייסחט עד תום למימוש הערבויות שניתנו למגזר הפיננסי.
מכאן עולה השאלה, אם להתעקש על הרחקת הלכת בליברליזציה-דה-רגולציה ששוררת כאן מאז סוף שנות ה-80. היא אמנם מפחיתה את התחיקה ואת הבקרה הממשלתית אך ממירה אותן בהזרמות כספיות במתכונת הערבויות שימומשו מתישהו. ובעצם, הליברליזציה-דה-רגולציה מביאה לאי-מיצוי כוחה של הממשלה, ולסחיטת כספי הציבור. כי מעורבות מוגברת של הממשלה, שמקנה לה כוח ויכולת להביע את דעתה בפומבי ובחדרי-חדרים, יכולה לחסוך חלק ניכר מהערבויות לבנקים. מיון מסוים של כניסת הכספים למשק ושל יציאתם ממנו יכול לווסת חלקית את תנודות שער החליפין. מדיניות יבוא מושכלת, במקום סיסמת "יבוא חופשי", יכולה להציל כמה אלפי מקומות עבודה מדי שנה.
על זה כדאי לכלכלנים לחשוב עכשיו. על גיבוש גישה חדשה לכלכלת ישראל. לא שוק חופשי לגמרי – לא ניהול מוחלט של המשק על ידי הממשלה. אלא שוק חופשי מנוהל, שבו מידת מעורבותה המדויקת של הממשלה נבדקת כל הזמן ומותאמת לנסיבות.
עידן השוק החופשי 
כתבת נכון:
,על זה כדאי לכלכלנים לחשוב עכשיו. על גיבוש גישה חדשה לכלכלת ישראל. לא שוק חופשי לגמרי – לא ניהול מוחלט של המשק על ידי הממשלה. אלא שוק חופשי מנוהל, שבו מידת מעורבותה המדויקת של הממשלה נבדקת כל הזמן ומותאמת לנסיבות.
אבל התערבות הממשלה צריכה לנבוע מתוך אידיאולוגיה ולא מסיבות טקטיות
והנכונה כמובן היא התאוריה המעמדית
ממשלה אינה כלכלן המניח הנחות ופועל חובתו של השלטון לפעול להשגת האידאולוגיה של בוחריו
אהבתיאהבתי
מעניין גם לראות שהקאדר המקצועי באוצר ובבנק ישראל תומך דווקא בהגדלת ההוצאות ובביטול הפטורים והפחתת המיסים, בזמן שהדרג הנבחר, בעיקר הליכודניקי, מדבר על משמעת פיסקאלית. התהפכו היוצרות, באופן מסוים?
אהבתיאהבתי
אני בהחלט מסכימה שאידיאולוגיה היא אחד מהשיקולים,והמנגנון הדמוקרטי נועד להגשמתה. אבל יש גם שיקולים כלכליים אסטרטגיים, וההתאמה לנסיבות אינה מוצעת כאן במובן של טקטיקה, אלא במובן של תיקון בעקבות הבנה מתחדשת כל הזמן של הכלכלה.
אהבתיאהבתי
אינני יודע אם אכן נתניהו התמתן בתפישתיו (ומה תאמרי על תוכניתו 'בלימה ותנופה'?) או שמא הוא אולץ להתמתן, טקטית, עקב רצונו להחזיק בשלטון ולהשאיר את מפלגת העבודה בקואליציה.
אהבתיאהבתי
בעיתוי מושלם, פורסם היום שעמנואל סאז הוא הזוכה במדליית קלרק בייטס. מדליית קלרק בייטס מוענקת מדי שנתיים לכלכלן האמריקאי הבולט ביותר מתחת לגיל ארבעים. עיון ברשימת הזוכים עד היום מראה שזה המנבא הטוב ביותר (שאני מכיר) לפרס נובל.
לינק:
http://www.vanderbilt.edu/AEA/clark_medal.htm
חזרה לעמנואל: כמה מהנושאים שהוא הרבה להתעסק בהם הם: פערי שכר, פערי הכנסה, פנסיה, תשלומי העברה ומיסוי, ועוד.
אם נתניהו רוצה באמת לעמוד ביעדים שהוא מציב לעצמו, אני ממליץ לו מאוד לקרוא קצת את העבודות של סאז. בכלל, אני ממליץ לקרוא את העבודות שלו.
http://www.econ.berkeley.edu/~saez/
אהבתיאהבתי
תומר,
גם אם התמתנותו של נתניהו היא רק טקטית, כדבריך, יש צעדים שקשה לחזור מהם אחר כך, כגון: הכרה בהסתדרות כשותף לגיטימי לניהול המדינה.
אסף,
אקרא את סאז ואני ממליצה גם לאחרים.
אהבתיאהבתי
לא נובעת משינוי בנתניהו אלא משינוי במי שיושב בהסתדרות.
אהבתיאהבתי
אני חושבת שמה שאתה אומר בוודאי נכון במידה כלשהי ורק העתיד ילמד אותנו באיזה מידה. עם זאת אני זוכרת את הצהרותיו ומעשיו של נתניהו מאמצע שנות ה-90 ועד היום – הייתה בהן בעבר דה-לגיטימציה מוחלטת של ההסתדרות ושל זכויות העובדים. למשל, הייתה כוונה מוצהרת של ביטול זכות השביתה. העניין הזה השתנה, ואני מתרשמת שהשינוי הוא מהותי בתפישת העולם של נתניהו.
אהבתיאהבתי
על אף מנגנוני התמיכה על בסיס ערבויות מדינה שיזמה ממשלת אולמרט בימיה האחרונים, כמעט ולא ניתנת ערבות ממשלתית לעסקים. אולי כחלק מרוח ההרהורים של נתניהו
הקריטריונים שנקבעו (כגון הון עצמי ורווחיות רצופה) לא מאפשרים לקרנות לחלק אשראי לעסקים נצרכים. הבנקים ממשיכים להתחפר לקראת באזל 2. ובנתיים עוד ועוד עסקים לא מצליחים לשלם במועד לספקים, לשלם למוסדות המדינה, לשלם הפרשות סוציאליות לעובדים, לשלם משכורות במועדן
כן אפשר להמשיך להרהר עד בלי די, רק את מי להציל לא ישאר.
אני באופן אישי רואה עסקים בני דור או שניים, ששילמו מיסים על משכרות ועל רווחים למדינה, על סף קריסה. כן, והקברניטים פוסחים על שני הסעיפים, מהרהרים, והדיו מתייבשת על מכתבי הפיטורים לעובדים…
אהבתיאהבתי
על אף מנגנוני התמיכה על בסיס ערבויות מדינה שיזמה ממשלת אולמרט בימיה האחרונים, כמעט ולא ניתנת ערבות ממשלתית לעסקים. אולי כחלק מרוח ההרהורים של נתניהו
הקריטריונים שנקבעו (כגון הון עצמי ורווחיות רצופה) לא מאפשרים לקרנות לחלק אשראי לעסקים נצרכים. הבנקים ממשיכים להתחפר לקראת באזל 2. ובנתיים עוד ועוד עסקים לא מצליחים לשלם במועד לספקים, לשלם למוסדות המדינה, לשלם הפרשות סוציאליות לעובדים, לשלם משכורות במועדן
כן אפשר להמשיך להרהר עד בלי די, רק את מי להציל לא ישאר.
אני באופן אישי רואה עסקים בני דור או שניים, ששילמו מיסים על משכרות ועל רווחים למדינה, על סף קריסה. כן, והקברניטים פוסחים על שני הסעיפים, מהרהרים, והדיו מתייבשת על מכתבי הפיטורים לעובדים…
אהבתיאהבתי
אני חושבת שהערבויות הן אמצעי לקוי, והפיתרון הנכון הוא התערבות יותר רבה של הממשלה בכמה מתפקודי המשק. אנחנו בדרך לשם. אבל מהפך מחשבתי כזה אצל אנשים שהובילו לכיוון הנגדי לא מתרחש ביום אחד.
אהבתיאהבתי