תוכנית בנק ישראל לטיפול במשבר הכלכלי היא תוכנית צנועה בכל היבט שהוא. סך עלותה הוא 4.4 מיליארד ש"ח, והגדלת גירעון התקציב בעטיה נאמדת ב-0.6 אחוזי תוצר. לפני הכל, מילת הסבר על הייחוס לתוצר. השוואת כל הוצאה ממשלתית לתוצר השנתי נותנת קנה מידה להתערבותה של הממשלה במשק. זוהי השוואה בין הזרמת הכספים למשק הנובעת מהממשלה להיקף הפעילות המשקי הכולל.

הצעתו של בנק ישראל תגדיל את גירעון הממשלה ב-2009 מ-5.2 אחוזי תוצר ל-5.8 אחוזי תוצר. לא הרבה, גם על פי השוואה בינלאומית  שמופיעה במצגת הבנק. בהשוואה זו, המונה 20 מדינות, ישראל תהיה החמישית מלמטה בהיקפה של תוכנית ההתערבות יחסית לתוצר, אם הצעת בנק ישראל תתקבל. ולגמרי לא במקרה היא השלישית מלמעלה באותו מסדר בשיעור החוב הלאומי שלה מהתמ"ג.

משמע, מה שבנק ישראל אומר בין השורות הוא שעם גירעון התחלתי וחוב התחלתי, כמו אלה של ישראל, לא ניתן להגדיל את ההוצאה הציבורית בעוד הרבה. יהיו כאלה שיחלקו על קביעה זו, אבל זה לא העיקר. העיקר הוא שבנק ישראל, בתוכניתו, מעמיד בסימן שאלה את גבולות ההתערבות התקציבית.

במידה רבה, מסמך בנק ישראל הוא סוג של הכרזה על תום עידן המקרו-כלכלה. עידן 20 השנה האחרונות שבו המסר התמציתי היה: הכל או כמעט הכל יכול להיעשות בעזרת ויסות קל של רבית הבנק המרכזי ושל התקציב. והנה, עכשיו, רבית בנק ישראל עומדת על 0.75% – כמה עוד אפשר להוריד אותה. ובהוצאה הממשלתית מתקרבים לקו העליון.

מה זה אומר? שלא נותרו לממשלה אמצעי מדיניות? כך חינכו אותנו לחשוב בעידן הפרייבטיזציה-דה-רגולציה-ליברליזציה. אך אם חוזרים קצת לאחור, מגלים שלממשלה יש הרבה מה לעשות לבד מהזרמה תקציבית כוללנית והורדת רבית. זוהי עשייה של מיקרו-כלכלה, כלומר התערבות בפרטים. ניתן למצות אותה בשלושה סעיפים עיקריים: האחד, קביעת סדר העדיפויות בתקציב – לא רק העלאת גירה על הסכום הגלובלי שלו; השני, רגולציה – חקיקה, פיקוח, בקרה; השלישי, ניהול נכסים – ההיפך מהפרטה, הלאמה, אם תרצו. היבטים מגוונים של שני הסעיפים הראשונים תוכלו למצוא בספרי ברוכים הבאים לשוק החופשי. כאן אתן רק דוגמא לכל אחד מהם. לסעיף השלישי, שהפך להיות אקטואלי בחודשים האחרונים, אתייחס בהמשך.

טריטוריאלי – גלובלי   
 
בנק ישראל מציע תוספת עתק (750 מיליון שקל) לתקציב המו"פ, זאת בוודאי בגלל התכווצות התעסוקה בתעשייה מאז 1996. אבל ספק אם הזרמה כזו תעודד תעסוקה ארוכת טווח בישראל, כשלצדה התמיכה בהשקעות הון כמעט נגוזה. הפרת האיזון בין התמיכה במו"פ לתמיכה בהשקעות ההון דוחפת את תעשיית ההיי-טק בישראל החוצה. הרעיון נשאר כולו ישראלי, חלקיק בעלות נותר כאן, אך קווי הייצור מועתקים למדינות זרות או שהשליטה במפעלים נמכרת לזרים שיזיזו את הייצור מכאן בזמן הנוח להם. ניתן לראות מכאן, שמה שחסר הוא לא עוד מו"פ אלא השתתפות ממשלתית בסיכון הראשוני של ההשקעה בהון, דהינו, המענק הישן והטוב שכמעט נמחק. ואולי לא נמחק בכדי. מענק ההשקעה הוא במהותו טריטוריאלי, הוא נועד לקשור את המפעלים לכאן. מענק המו"פ במידה רבה גלובלי. גלובליזציה ללא מצרים הייתה האופנה עד כה, ועכשיו הזמן לתהות על התבונה שבה.

רגולציה – דה-רגולציה
 
אחד המהלכים הבולטים במעבר לשוק חופשי וגלובליזציה בישראל הוא שחרור תנועות ההון אל המדינה וממנה החוצה, ובמקביל, קביעת שער החליפין של השקל בשוק החופשי. מעל מהלך זה מותווה סימן שאלה מאז מארס 2008, מועד שבו בנק ישראל הכריז על התערבותו הקבועה בשוק – רכישת  דולרים בהיקף יומי שמגיע עכשיו ל-100 מיליון דולר. האם המסקנה מכאן היא סגירה מוחלטת של תנועות ההון פנימה והחוצה? קביעה מנהלית קשיחה של שער הדולר? לא ולא. יש גם דרך ביניים שהתקיימה עד סוף שנות ה-90: סינון של תנועות ההון על פי מטרתן, והנחיה חלקית של שער החליפין. דרך ביניים זו מתבקשת עכשיו, כי מה יותר הודאה בכישלון הפיתרון הפינתי של חופש תנועות הון מוחלט מהתערבותו הקבועה של בנק ישראל בשוק המטבע.

הפרטה – הלאמה
 
הביקורת על ההפרטה התמקדה עד כה בצדדיה הערכיים. אבל עכשיו קשה להתעלם מכישלונה הניהולי. זוכרים? ההפרטה הייתה אמורה לייעל את הכלכלה ולחלצה מהניהול הממשלתי הכושל. גם השתלטותם של אילי ההון הגדולים על חברות, שנשענה על מימון בנקאי נדיב, הייתה אמורה להעביר את השליטה במשק לידי מי שיודע-מה-הוא-עושה. השתלטות זו דומה להפרטה, רק שבשלביה הראשונים, מימונה נזרק אל הציבור לא כמס ממשלתי אלא כעמלות בנקאיות מוגדלות, וכמרווח מוגדל בין רבית החובה לרבית הזכות שלו בבנקים.

והנה עכשיו, ההפרטה וההשתלטויות האחרות על חברות עלולות להתגלם גם במס הישיר. שלושה-ארבעה-חמישה או יותר טייקונים באים לממשלה בדרישה שתחלץ אותם מחובותיהם שנצברו. איך? כמובן בעזרת התקציב שלה. האם הממשלה צריכה לתת גיבוי כוללני להחלטותיהם העסקיות של מי שנקלעו לחובות עתק? או שעליה להסתפק ברכישת אותן חברות שלהם המעסיקות עובדים רבים ושניתן לקיימן הלאה בניהול תקין, דהיינו ניהול ממשלתי? זו השאלה הכי דחופה כרגע – שאלה של הלאמה. ובכספים של מי? כספי הממשלה שקברניטי הכלכלה כה התאמצו למזער את נוכחותה המבישה עד אתמול.