על ההתפתחות ב-2009 ישנה הסכמה מלאה. לכולם ברור שהתוצר בישראל יירד ושיעור האבטלה יעלה כמו במדינות המתועשות האחרות. אבל התחזיות להמשך עדיין חיוביות. לשאלה מה יהיה עונים: ב-2010 נראה את תחילת ההתאוששות.

האם התשובה הזו נכונה? מי יודע. תחושתי העמוקה היא שגם אם יחול שינוי מגמה מתי שהוא בקרוב, זו תהיה רק הפוגה קלה בתוך משבר מתמשך ומעמיק.  אבל ההתפלמסות הזו אינה לב הדברים. העיקר הוא להבין שתחזיות כלכליות תמיד מוטות מעצם הגדרתן.

נסתכל, למשל, על שני חזאים עיקריים – האוצר ובנק ישראל. האם שני גופים מייצגים כאלה של ממשלת ישראל יכולים לצאת עכשיו בבשורה פסימית לקראת 2010? אם המציאות בסוף 2009 תגיד את דברה באופן ברור הם יתאימו אליה את התחזית. אבל למה להם לקשקש כבר עכשיו? משרד האוצר מתכנן גיוס הון בחו"ל ב-2009, תחזית פסימית ל-2010 רק תקשה על הגיוס ותקפיץ את מחירו. בפנים הבית, כל תחזית שלילית תוגשם ישר בבלימת הצריכה הפרטית, בדיכוי הרצון להשקיע, ובכיווץ הצמיחה.

מכאן אנו למדים שממשלות אינן הראשונות לומר את האמת בניתוחיהן הכלכליים. ומה עם המחלקות הכלכליות במגזר העסקי? הן ברובן יושבות בבנקים ובגופים הפיננסיים. מעניין לשאול כלכלן ראשי בגוף כזה מתי לאחרונה אמר את מה שהוא חושב, בידעו שכל אמירה שלו ישר מיתרגמת למחיר האג"ח, לתנודה במניות, ולתזוזת שער החליפין של השקל. ולא, הוא לא חייב להיות כלכלן דגול כדי לישר את השוק על פי הסמן שלו. מספיק שחבריו בבורסה חושבים שהוא מתבטא מטעם, ושאחרים חושבים כמותם.

כלכלני הארגונים הכלכליים הגדולים – ההסתדרות, התאחדות התעשיינים, ארגון לשכות המסחר, ואחרים – גם הם אנשי ממסד. תחזיותיהם בנויות מראש כדי לייצג אינטרס או עמדה. אין לצפות לבשורה שונה מהתקשורת הכלכלית. היא יודעת היטב מי הם נותני לחמה: המפרסמים מהמגזר העסקי ובמיוחד מהמגזר הפיננסי. אם כך, נלך לאקדמיה – מעוז החופש האינטלקטואלי. אבל מימון האוניברסיטאות בא מממשלה שרק מחפשת איפה להתעצבן כדי לקצץ, ומאילי הון שמעריצים מחשבה חופשית אבל למה עכשיו לפני ההנפקה בנאסד"ק.

מה לעשות, אלה עובדות החיים ב-2009. האם הן הכרחיות? בואו נראה מה היה פה עד לפני 25 שנה. בממשלה פעלו מחלקות כלכליות עצמאיות בכל אחד מהמשרדים הגדולים – תעשייה ומסחר, עבודה, שיכון, חינוך ועוד. כל אחת מהן שיקפה אינטרס מגזרי משלה. כך, התמונה ששודרה לציבור הייתה הרבה יותר עשירה ומורכבת מזו המשודרת היום. משרד העבודה, למשל, אילו פעל היום במתכונת של שנות ה-80 המוקדמות, היה מנצל את מצב המשק הנוכחי כדי לקדם את ההכשרה המקצועית שלו. לצורך זה, הוא היה מציג תחזית צמיחה ותעסוקה פסימית יותר מזו של האוצר. למה הוא לא נוהג כך עכשיו? כי מאז תוכנית ייצוב המשק של 1985 הוא כפוף לאגף התקציבים של האוצר כמו שאר משרדי הממשלה.
לא
לפני 25 שנה, התאחדות התעשיינים שעוד לא נחלשה ולא התפצלה בגלל הגלובליזציה הייתה אומרת את דברה בקול ברור. ההסתדרות הייתה מרשה לעצמה לעמוד על ביצוע הסכמי שכר שכבר נחתמו תוך הצגת משנה סדורה משלה על הקשר בין שכר לצריכה ולצמיחה. עיתוני מפלגות האופוזיציה – ולא חשוב אם מימין או משמאל – היו כותבים מאמרי מערכת חוצבי להבות על אדישות הממשלה לסבלם של המובטלים. בכירי האקדמיה, במיוחד מהחוג לכלכלה, היו מתגייסים להכנת תוכנית חירום כלכלית שתעזור לממשלה להציל את עצמה מעצמה.

כל זה לא קורה עכשיו, ולא יקרה מחר, אבל נדמה לי שזו תהיה תוצאתה החשובה ביותר של המצוקה ההולכת ומצטברת. לאחר 25 שנה של השתקת הדיון הכלכלי בישראל, והפיכתו לדקלום מונוליתי חסר-משמעות, יישמעו בעתיד הלא-רחוק עוד ועוד קולות חדשים. פקידי ממשלה בוטים ושרים עם פה גדול ימאסו בגרסה הקולקטיבית, שהופכת אותם לנושאים אוטומטיים באחריות-ללא-סמכות, וינסו להשמיע קול משלהם. העיתונות הפוליטית המושמצת והנלעגת תהפוך למושא של געגוע. פרופסורים פרועים ובלתי-תקינים פוליטית יזרחו בשמי האקדמיה והתקשורת. הרדיו והטלוויזיה הציבוריים ייחלצו מהדיכוי.

האם מישהו מכל אלה יהיה נושא ה-אמת בכלכלה? לא, כי אין אמת מוחלטת כזו. אבל הדיון הער וחילוקי הדעות יתנו לפחות משהו מטעמו של חיפוש כן, בתחום שבו אין תשובה אחת ויחידה לשום שאלה.