הנה כמה מהשאלות קלות הערך שעומדות בפניהם של מקבלי ההחלטות הכלכליות בממשלה בימים אלה.

הכנסות הממשלה יקטנו – מי יודע כמה
 
תקציב המדינה ל-2009 מניח גידול ריאלי של 4.4% בהכנסות ממסים לעומת 2008. זאת על סמך תחזית צמיחה של 3.5% לאותה שנה. עכשיו ברור לגמרי שהצמיחה שנחזתה לא תתממש, אך לא ברור מה תהיה נסיגת התוצר. עוד פחות ברור שיעור ההתכווצות בגביית המסים. ידוע כי אחוז אחד של נסיגת תוצר גורר אחריו ירידה בשיעור של יותר מאחוז בגביית המס. זאת, בגלל רגישותם הגבוהה של מס רווחי החברות ומס רווחי ההון לתנודות כלכליות. אבל כל תסריט ועלילותיו. איש לא יודע כ-מ-ה.

להגדיל את הוצאות הממשלה – תגידו כמה

קצב גידולה של הוצאת התקציב מוגבל בשנים האחרונות ל-1.7% לשנה. דהיינו, קצב זהה לקצב גידול האוכלוסייה, המותיר את הוצאת הממשלה לנפש ברמה פחות או יותר קבועה. ב-2009, נוספה לתקציב עוד הוצאה שהאוצר מגדיר כחד-פעמית. אחריה, הגיע המשבר ונדרשת הזרמה ממשלתית מוגברת. העיקרון הקיינסיאני שנזנח בשלושים השנה האחרונות שוב זוכה לעדנה בכל העולם המתועש, אף בארה"ב של אובמה. אם כן, בכמה להגדיל  את ההוצאה עכשיו? כבר בתוואי התקציב הבסיסי, עוד לפני שצפו משבר כלכלי כה חמור, תוכנן שיעור גירעון של 1% מהתמ"ג. וכדאי לזכור, בקיץ האחרון דשו במשך שבועות בהצעת מפלגת העבודה להגדיל את ההוצאה בחצי אחוז מעבר לתכנון המקורי. אז, עכשיו, כשהמשבר הוכרז, להגדיל עוד? לאיזה גירעון נגיע? תגידו כמה.

סלילת כבישים, חינוך בריאות, תמיכה במו"פ – על מה וכמה?

הגדלת ההוצאה על תשתיות כגון כבישים, רכבות ותקשורת חביבה על בכירי האוצר כיוון שניתן לעצור אותה בסיום המשבר. העבודה בתחומים אלה מתבצעת בעיקר על ידי חברות פרטיות, המנגנון הממשלתי לא מורחב, ולא נוצרת מחויבות של הממשלה למקבלי הכספים. הגדלת ההוצאה על חינוך, בריאות, סבסוד שוטף של התחבורה או אפילו תמיכה במו"פ שונה מההזרמה לתשתיות. היא כרוכה בשכירת אנשים חדשים, ויוצרת הרגלים אצל צרכני השירות. אז, השקעה בתשתיות עדיפה? היא מוסיפה מעט לתעסוקה בישראל. רוב הכסף מועבר לרכישת ציוד וחומרי גלם חיצוניים. העובדים פעמים רבות הם זרים. ובכלל, תחום התשתיות הוא עתיר הון ודורש מעט ידיים עובדות. אם כך, על מה להוציא וכמה?

רשת ביטחון – כמה ולמה?
 
התפתחותו של המשבר הנוכחי מעוררת חשש לתגובת שרשרת שאיש אינו יודע היכן תיעצר. היחלשות המוסדות הפיננסיים, מחיקת חובותיהם של כמה מהלווים הגדולים, זהירות היתר המופגנת במתן אשראי לעסקים קטנים ובינוניים, התרוששותם של בעלי הרכוש, ופחדיהם של החוסכים הקטנים שלא יודעים עוד כמה מכספם יתמוסס – כל אלה מובילים לשיתוק הפעילות הכלכלית.

תהליכים כלכליים נוטים להעצים את עצמם, וככל שהתהליך דרמטי יותר כך השמחה סביבו יותר רבה. אם כן, כמה רשת ביטחון – במתכונת הזרמה ממשלתית – רצוי לפרוש? והמהדרין במצוות השוק החופשי יאמרו: רשת ביטחון? למה? סוף-סוף השוק מתקן את עצמו.

רשת ביטחון לחוסכים, ליצרנים, למועסקים, למובטלים – למי ולמה?
 
למי, בעצם, צריך לפרוש רשת ביטחון? לחוסכים בחיסכון הפנסיוני? לחוסכים בבנקים? לחברות שלוו ואין ביכולתן להחזיר את החוב? למעסיקים שאם לא יקבלו סיוע יפטרו עובדים? לתמיכה בהשקעות הון, מו"פ, שיווק לייצוא או לסבסוד שכר? לאלה שיפוטרו אם משרתם לא תסובסד או לאלה שכבר פוטרו וזוכים לדמי אבטלה עלובים?

כלכלה-מדע, כלכלה-אמנות
 
בעשרים השנה האחרונות לימדונו שגירעון תקציב הממשלה אסור לו לעלות על 3% מהתמ"ג. לימדונו שנתח הוצאות הממשלה בתמ"ג מוטב שיהיה קטן ככל האפשר. לימדונו עוד כללים מועילים כאלה. והנה הגיע המשבר, ולכלכלה אין תשובה על השאלות הבסיסיות ביותר – כמה, למה, למי, על מה.

רגע האמת של הכלכלה קורא לכישורים לגמרי אחרים מאלה שטופחו אצל כלכלני הממשלה בעידן האופוריה והמשרות הממתינות במגזר הפרטי – רק שיבואו. הוא קורא לחוש עיתוי. הוא קורא לרגישות למצבי רוח אנושיים. הוא קורא לכנות וליכולת לערוך חשבון נפש. כל אלה נעדרים מהכלכלה המדעית שמשלה בכיפה בשלושים השנה האחרונות. הנה חוזרת אמנות הכלכלה. אמנות כשם נרדף לחיפוש אחר אמת.