באחד משיטוטי בירושלים נקלעתי למשתלה שלא רואים כמותה בשנים האחרונות. בחצרו של בית חד-קומתי קטן, התגבבו ערימות של עציצי פרחים עונתיים ולצדן כלי עבודה לגינה. לא סידור מדפים מעוצב, לא מיכלי קרמיקה צבעוניים, לא צמחים אקזוטיים, ולא ייעוץ של אגרונום בעל תואר שלישי. סתם משתלה קטנה – פנינת נדלן לא ממומשת בלב איזור של מסחר הומה ובנייני משרדים רבי-קומות.

הרמתי מאחת הערימות מיכל דשן נוזלי לעציצים וניגשתי לקופה לשלם. בעלת הבית, אישה כבת ארבעים, נראתה כירושלמית מסורתית מהסוג שמילא כמה משכונות העיר לפני ההתחרדות. חצאית ארוכה לא-אופנתית, חולצה צנועה, ללא כיסוי ראש. היא עטפה את המיכל בשקית, ופתחה במה שהפך לדיאלוג בינינו:

–         להשקות פעם בחודש.
–         במדבקה כתוב כל שבוע.
–         זה לא נכון. נוצרים משקעי מליחות שמזיקים לצמח.
–         אה, היבואן רוצה לעשות כסף.
–         אבל (בארשת פנים רצינית) חשוב יותר להיות בן-אדם.  

כמה חודשים מאוחר יותר, בסיבוב קניות בשוק מחנה יהודה, נכנסתי לחנות רהיטי קש. התעניינתי בכורסאות, והבעלים אמר לי שאין טעם שאקנה באותו יום כי המבחר בחנות דל. התברר שהאיש מומחה לעבודות קש ונצרים, ובעבר העסיק עובדים בבית המלאכה הצמוד לחנותו. אך כבר שנים מספר שהוא בחנותו עוסק בעיקר בתיקון רהיטי קש ישנים. את הכורסאות הוא מתכנן, ומוסר לביצוע בעזה. יום ביקורי נפל בתקופת סגר מתמשך והמלאי בחנות אזל.

התאהבתי בכורסאות המעטות שנותרו, וקפצתי מפעם לפעם לראות אם הגיעו חדשות. בביקורי המי-יודע-כמה, החנות הייתה כמעט ריקה. החלטתי לקחת שתי כורסאות שעמדו בתצוגה, והבעלים לא הסכים.

–         לא, אל תיקחי, הן כבר לא טובות.
–         מה אכפת לך, אני משלמת.
–         לא, אני רוצה שתהיי לקוחה שלי.
–         אבל (לא התאפקתי) איך אתה מסתדר?
–         אני מומחה לקש. אני עובד מגיל 12.

עברו חודשים, התנועה לעזה נפתחה. קניתי זוג כורסאות, וזוג נוסף לאחר מכן. ובימים יפים אני יושבת בחצרי על כורסת הקש המקסימה שלי שלא מתבלה זה הקיץ השלישי. מסביבי, עציציי המשגשגים שעדיין מושקים באותו דשן בלתי-מתכלה.

אני מדפדפת בעמודי העיתון הכלכלי, ועוברת מהמאמר המלומד על החברה שגייסה מיליארדים בלי שהביאה ולו אף שקל מהבית, לדיון המאלף בחיסכון האישי הבטוח שלא יברח מחר לחו"ל ולא יאבד 70% מערכו. וכשאני רוצה להרחיב את השכלתי, אני מתעמקת בניתוח מחוללי המשבר: הסאב-פריים, הנגזרים הפיננסיים, המינופים, ועוד מונחים כאלה שמעידים על רמת ההבנה הגבוהה של כותביהם.      ובעודי שקועה בנפלאות שוק ההון, ונפעמת מהתחכום של הוגיו מנהליו ומסקריו, אני נזכרת לפעמים בשני הירושלמים התימהונים. בלי שום קשר למה שקראתי בעיתון דקה אחת קודם.