מאמר נלהב של שלי יחימוביץ' בדהמארקר מה-3 לנובמבר קובע בכותרתו "בני אדם אינם חזירים". זאת כהמשך להתבטאות של אהוד ברק בישיבת סיעת העבודה "הגיע הזמן להחליף את הקפיטליזם החזירי מבית מדרשו של הימין" (הארץ, 28.10.08). כיוון שהחזירות הפכה להבחנה חשובה במסע הבחירות של העבודה ראוי לשאול מהו קפיטליזם חזירי. להתרשמותי, זהו הקפיטליזם שלא נמצא בחצר שלי ושל החברים שלי.
נבדוק לרגע את חצרו של אחד מגדולי המחשבה הכלכלית הסוציאל-דמוקרטית במאה ה-20 – ג'והן מיינרד קיינס. קיינס עשה לביתו בתפקידי ניהול בכירים במגזר העסקי ובמשחקי בורסה. וכמי שאולי חטא בקפיטליזם חזירי, קיינס לא התכחש לו בכתביו. וכך הוא אומר בפרק האחרון של ספרו התיאוריה הכללית של התעסוקה הרבית והכסף:"ישנן פעילויות אנושיות רבות-ערך הנזקקות למניע של עשיית-כסף ולסביבה של בעלות פרטית על רכוש להבשלתן המלאה. יותר מזה, נטיות לב אנושיות מסוכנות יכולות להיות מתועלות לערוצים מזיקים פחות הודות לקיומן של הזדמנויות לעשיית כסף וצבירת רכוש פרטי, שאם הן לא יסופקו בדרך זו הן ימצאו את פורקנן באכזריות, במרדף נמהר אחר כוח אישי וסמכות, ובצורות אחרות של האדרה עצמית." קיינס מבהיר בהמשך שאין בכוונתו להטיף לחופש בלתי מרוסן, או בניסוחו האלגנטי תמיד: "אין לבלבל בין משימת שינוי הטבע האנושי למשימת ניהולו של הטבע האנושי".
קיינס אכן הקדיש את משאביו האינטלקטואליים למציאת דרכים לניהול הטבע האנושי ולעידון הקפיטליזם. מפעלו הידוע ביותר הוא גיבוש התיאוריה הקוראת להתערבות ממשלה בעת שפל כלכלי: תכנון מפעלים ציבוריים, והזרמת כספי תקציב הממשלה להקמתם. קיינס זכור לטוב גם כמי שעם חתימת הסכם ורסאי בסיום מלחמת העולם הראשונה התריע בספרו השלכות כלכליות של השלום בפני הכבדת הקנסות שהוטלו על גרמניה כעונש על תוקפנותה כלפי שכנותיה באירופה. קיינס טען אז (וצדק) שתשלום הקנסות ידרדר את גרמניה למשבר כלכלי ויוביל אותה לתוקפנות הבאה.
קיינס הוא ממעצביו החשובים של הסדר ברטון-וודס, הסדר תיאום שערי המטבע הבינלאומיים שנחתם לאחר מלחמת העולם השנייה ושרד עד ראשית שנות ה-70. שלילת הספקולציה בשוקי המטבע שהיא נקודת המוצא להסדר זה משקפת אידיאולוגיה סוציאל-דמוקרטית, והכרה כי תנודות שערי החליפין מעשירות מהמרים מעטים ואת הבנקים או מוסדות תיווך פיננסיים אחרים, ומערערות את תעסוקתם, הכנסתם וחסכונותיהם של מרבית הציבור.
מחויבותו הסוציאל-דמוקרטית העמוקה של קיינס בוטאה במעשים ובמאמץ אדיר של כתיבה המחפשת את המילה הנכונה לתיאור התופעות הכלכליות היומיומיות. קיינס מעולם לא נסחף לשום התבטאות "חברתית" בכתביו. הוא לא תיאר את מצבם העגום של ה"מסכנים" ולא ביטא "חמלה" על גורלם. במקום זאת, השקיע את עצמו בפרטי-פרטים של ניתוח יבש שנועד לעדן את השוק החופשי מבלי לפגוע בתפקודו.
כמו קיינס גם מנהיגיה ההיסטוריים של מפלגת העבודה ברחו כמו מאש מדיבורים נבובים על קפיטליזם לעומת סוציאליזם. פנחס ספיר, אדריכלו הדגול של המשק הישראלי שר המסחר והתעשייה ושר האוצר מאמצע שנות ה-50 עד לראשית שנות ה-70, מימש את דחפיו הפואטיים בכתיבת טורי מספרים על מפעלי תעשייה ועובדים. לוי אשכול, שר האוצר בשנים 1963-1952 גילה את האכפתיות שלו בדבקות ביעד של תעסוקה לכל דורש. יצחק רבין, איש ביישן וחסכן במילים, הפגין את מחויבותו העצומה לקליטת העלייה בשנות ה-90 בריטונים על ה"פוגלים" באוצר שלא הזדרזו מספיק לטעמו בשחרור כספי התקציב לתוכניות עידוד תעסוקה.
משהו השתבש מאז במפלגת העבודה. הנה בימים הקשים האלה אין לעבודה מילה מחייבת אחת – מילת דרישה לממשלה – על פרישת רשת ביטחון לחוסכים הקטנים, על הבטחת תעסוקה למפוטרים, על מדיניות תעשייתית משקמת בעת משבר. תחת זאת מפלגת העבודה מטביעה את עצמה במלל על קפיטליזם חזירי. קהל הבוחרים אולי לא טורח לנסח לעצמו למה הוא לא מתפעל מהמסר הזה. את תחושת הבטן שלו הוא מפגין בעשרת המנדטים שהוא מקצה לעבודה בסקרי הבחירות.
עידן השוק החופשי 
קיינס היה קפיטליסט מושבע, שטען שהסוציאליזם היא שיטה שתוביל את העולם ל"מלחמה ועוני". התיאוריה הקיינסיאנית והפרקטיקה שהיא מציעה לא אמורה לבסס סוציאליזם משום סוג, אלא פשוט לייצב את המערכת הקפיטליסטית ולמנוע התמרמרות בקרב הפרולים. למעשה, חסידי ההתערבות הממשלתית בתקופתו של קיינס לא היו כלל סוציאליסטים או סוציאל דמוקרטים – היטלר בגרמניה, רוזוולט בארה"ב (שתיעב סוציאליסטים) ועוד קפיטליסטים רבים וטובים בצרפת, אנגליה וארצות רבות אחרות, במקרה הטוב בלמו וסיפחו את הסוציאליסטים ובמקרה הרע השמידו אותם פיזית.
כמו כן, ישראל לא היתה מעולם "סוציאליסטית" או "סוציאל דמוקרטית". היא תמיד היתה אוליגרכיה קפיטליסטית-מתוכננת. כל מי שאומר אחר שייך או לקבוצת הקיבוצניקים הנוסטלגים, או לקבוצת הקפיטליסטים הברברים שחושבים שכל מה שהוא לא הפרטות מאסיביות הוא "סוציאליזם".
אהבתיאהבתי
קיינס היה חבר במפלגת הלייבור הבריטית כשהיא באמת הייתה סוציאל דמוקרטית, אם הוא היה קפיטליסט הוא היה מצטרף לליברלים או לשמרנים.
אהבתיאהבתי
מברבר את עצמו ואת מפלגתו לעייפה בנאומים מפתיעים בכיוונם הסוציאליסטי ושוחר השלום עלאק
אחרי כל שנותיו בממלשלה ובראשות המפלגה כשכל מה שהיה לו לעשות זה לדחוק את מפלגתו ואת הארץ הזאת מכל כיוון לשלום ומכל כיוון לצדק חברתי הוא נהיה פתאום קארל ליבקנאכט כששלי יחימוביץ לצידו היא רוזה לוקסמבורג והשמחה גדולה.
מעניין מה אמרו להם הסקרים שהם פתאום מנסים לתפוס את אחרוני הסוציאליסטים בארץ הזאת ולמכור להם אג'נדה שהם לא מאמינים במילה אחת מתוכה.
אהבתיאהבתי
למגיב הראשון,
א) לא ברור לי למה בחרת בכינוי "קיינס היה הומו (באמת)", ואיך לדעתך העניין תורם לדיון. בימינו הידיעה הזו היא אפילו לא אנקדוטה פיקנטית. הדבר סר-טעם במידה קיצונית, ומבייש בעיקר אותך ואת תגובתך.
ב) גם אם סעיף א' מבטל כל צורך לכבד את דבריך בתגובה, בכוונתי לכבד את הקוראים והמגיבים האחרים. "סוציאליזם" בשנות השלושים והארבעים היה כמעט מילה נרדפת ל"סטליניזם", ולכן שמישהו הביע התנגדות ל"סוציאליזם", גם אם לעיתים הוא התכוון לכל סוגי הסוציאליזם, לרוב הכוונה הייתה תיעוב לזן הבולשוויקי-סטלינינסטי. בכל מקרה, הן רוזוולט והן היטלר נהגו במדיניות כלכלית סוציאליסטית חדשנית ומהפכנית (לזמנם), ושניהם הצליחו בזכות זאת להוציא את מדינותיהם ממיתון עמוק.
בימינו, לעומת זאת, כשנביאים דגולים כמו ביבי נתניהו מדברים בלהט על סכנת ההתדרדרות למשטר דמוי צפון-קוריאה, הם דווקא שוכחים את ההבדל הדק שבין הגדלת ההשקעות הציבוריות לבין משטר אימה טוטליטרי.
אהבתיאהבתי
"משהו השתבש מאז במפלגת העבודה. הנה בימים הקשים האלה אין לעבודה מילה מחייבת אחת – מילת דרישה לממשלה – על פרישת רשת ביטחון לחוסכים הקטנים, על הבטחת תעסוקה למפוטרים, על מדיניות תעשייתית משקמת בעת משבר."
ראי קישור
http://www.nrg.co.il/online/16/ART1/808/328.html
אהבתיאהבתי
ברוורמן עכשיו מתחיל לדון בהצעות. זו אינה תוכנית מחייבת של העבודה.נמתין ונראה מה יקרה.
אהבתיאהבתי
פוסט נהדר כרגיל.
אהבתיאהבתי
קיינס כיהן בבית העליון (בית הלורדים) מ-1942, וישב עם המפלגה הליברלית.
אהבתיאהבתי
הוא היה הומוסקסואל חצי-מוצהר.
אהבתיאהבתי
קיינס היה פורץ דרך גאוני, אני מסכים לכל מילה שלך.
איך לקטלג אנשים כמוהו זאת בעיה לא פשוטה, משום שהוא התווה דרך משלו.
קל לסווג דעות שמשתמשות במתווים קימים זה לא כל כך פשוט במקרה של קיינס, אני חושב שצריך להסתכל על התוצאה ולגזור ממנה את הכוונה.
אהבתיאהבתי
הזכרת המונח "קפיטליזם חזירי" בכל פעם שמתייחסים לבעיות כלכליות – היא פשטנית ודמגוגית: ניתן להבין ממנה, שהשוק החופשי הוא המקור לכל הבעיות הכלכליות. אם יש בעיה של עוני, פערים חברתיים וכו' – זה בגלל שיש יותר מדי "שוק חופשי" ואין מספיק "התערבות ממשלתית".
הצגת הדברים בדרך זו חוטאת למציאות. בעיות כלכליות אינן נובעות בהכרח מ**העדר** התערבות ממשלתית, וגם לא מהתערבות **יתר** של הממשלה. בהרבה מקרים – ובפרט במדינת ישראל – הבעיות הכלכליות נובעות מהתערבות **לא נבונה** של הממשלה.
יש לכך דוגמאות:
1. הכניעה למפלגות החרדיות ומתן כספים לאותן מפלגות – מובילה לכך שיותר ילדים לומדים בבתי ספר של המפלגות החרדיות, וזה לא מוציא אותם ממעגל העוני. באותם בתי ספר לא מכשירים את התלמידים, למשל, ללמוד באוניברסיטה. ולכן מתן כסף למפלגות החרדיות איננה מובילה לצמצום הפערים החברתיים והכלכליים. למפלגות כמו ש"ס יש אינטרס להנציח את העוני במדינת ישראל, כדי שהעניים ימשיכו להצביע עבורם.
2. מתן סובסידיות על מוצרי מזון חיוניים כמו ירקות, לחם וכו'. צריך לזכור, שגם אנשים עשירים נהנים מהסובסידיות, כי גם כאשר איש עשיר הולך לקנות עגבניות, לחם וכו' – הוא משלם פחות בגלל הסובסידיות. במקום לתת סובסידיות שגם העשירים נהנים מהן, עדיף לתת מס הכנסה שלילי, עבור אנשים שעובדים ומקבלים משכורות נמוכות. ואז אותם אנשים שמצבם הכלכלי פחות טוב – יוכלו לשלם את מוצרי המזון הבסיסיים מהכסף שהם יקבלו כמס הכנסה שלילי. מס הכנסה שלילי גם יעודד אנשים לעבוד, וכמו כן הוא יעזור רק לעניים ולא לעשירים (וזאת, כאמור, בניגוד לסובסידיות).
3. מתן קצבאות לילדים ניתנת להורים, ולא ישירות לשרותי רווחה שמיועדים לילדים. הקצבאות לילדים מעודדות את האנשים להביא יותר ילדים לעולם, אך אינן בהכרח מסייעות לילדים. כאשר ההורים מקבלים את הקצבאות, הם יכולים לעשות איתן מה שהם רוצים – למשל לרכוש מכונית, לרכוש טלוויזיה יותר יקרה וכו'. ואותן קצבאות לא בהכרח מובילות לכך שההורים יחפשו בתי ספר יותר טובים לילדים וכו'. ואני רוצה להדגיש: אני לא טוען, חלילה, שההורים אינם משקיעים בילדים כתוצאה מחוסר אכפתיות. פשוט יש הורים שלא מודעים מספיק לנושא של תכנון תקציב, או שלא יודעים איפה להשיג חינוך טוב לילדים וכדומה. אם תהיה מדיניות של העדר קצבאות לילדים אך מצד שני השקעת אותו כסף בחינוך ובבריאות – אז התוצאה תהיה, שבאופן טבעי הילדים יקבלו חינוך טוב יותר ושירותי בריאות טובים יותר.
לפיכך, הבעיה איננה שהממשלה לא מתערבת מספיק, והבעיות הכלכליות אינן נובעות מכך שיש "יותר מדי שוק חופשי". הדיבורים על "קפיטליזם חזירי" ועל כך ש"צריך לשים בלמים נגד הקפיטליזם" הם פשטניים ומסיחים את הדעת מהבעיות האמיתיות, שהן לא תוצאה של שוק חופשי, אלא של **הפניית המשאבים הכלכליים הממשלתיים לכיוונים לא נכונים.**
אהבתיאהבתי
תודה מעט מאוחרת, על מאמר מאתגר. עם עוד קצת זמן, אקרא הכול. ויותר מפעם אחת, כי מעניין לי, ותודה שוב.
לא נכון שלא היתה אז (נובמבר 2008) "לעבודה מילה מחייבת אחת – מילת דרישה לממשלה – על פרישת רשת ביטחון לחוסכים הקטנים". פשוט לא נכון.
אבל ראשית וקודם לכך, תהליך ירידת קרנה של תנועת העבודה הוא תהליך מורכב, אם להתבטא בקיצור. אני זז בכיסא באי נוחות בכל פעם שמישהו רואה קשר סיבתי בקורלציה חיובית. נניח שיש קורלציה חיובית בין בוא החסידות לבין הולדת תינוקות, האם הקשר סיבתי? האם באמת, מיעוט המנדטים של מפלגת העבודה מקורו באי ההתייחסות הזה? אתמהה.
אבל הרבה מעבר לכך, לדעתי זו דוגמה טובה להטייה. וכאן אני מדבר על משמעות הקביעה כי מפלגת העבודה לא התייחסה לנושא. קל להוכיח שזה לא נכון, כי יותר קל להפריך אמירות כאלה מאשר להוכיח אותן.
קורה שמייחסים למישהו עמדות מראש – זה קורה לכולם, ואז, כשהוא כבר כן עוסק בנושא שלדעתנו בדרך כלל הוא איננו עוסק בו – כי אנו מייחסים לו עמדה שאיננה אוהדת או אדישה לאותו נושא, ואז אנו לעיתים בטעות מבטלים מניה-וביה את העיסוק שלו בדברים כחסר ערך. כך עשה דה-מארקר להסתדרות בקמפיין האחרון שלה (2014) להעלאת שכר המינימום. כך עשו רבים וטובים כאשר ההסתדרות יחד עם הוועדים הגדולים – ולא אף אחד אחר – גרמו להפסקתה של הלנת השכר של עובדי הרשויות המקומיות, וכך נעשה כאן כאשר מדובר על מפלגת העבודה.
באוקטובר 2008 דרש אהוד ברק – במו"מ על הקמת ממשלה שלא קמה בסופו של דבר – לפרוץ את מסגרת התקציב. שרגא ברוש אמר, "אז יהיה עוד אחוז לאינפלציה, לא יקרה שום אסון".
פריצת מסגרת התקציב נדרשה כדי להציל את החסכונות לטווח בינוני וארך – קרנות ההשתלמות והפנסיה.
מאוחר יותר דרש ברק, אני מצטט: "יש להעניק רשת ביטחון לאנשים שעבדו וחסכו כל ימי חייהם ולהבטיח שמי שיצא לאחרונה או ייצא בזמן הקרוב לפנסיה – לא יאבד את מה שחסך". עוד אחד שמושמץ כאינטרסנט ובכלל שיש לו מטראז' מוגזם בבית – כאילו מדיניות היא עניין של צדקה וחסד ותחביב, ולמה לעסוק בתוכן אם אפשר לעסוק במניעים, הוא עופר עיני, שאף איים בשביתה כללית אם לא תיפרש רשת ביטחון להצלת קרנות הפנסיה
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3625500,00.html
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3625729,00.html
אלה הן עובדות שאפשר להפריך או לאשש אותן. העיסוק במניעים – ואינני אומר שזה מה שנעשה כאן – מטפיש את הדיון.
אם תורשה לי בכל זאת מילה אישית, מילה שעוסקת במניעים ואמוציות, אני מעט נעלב בשם מפלגת העבודה ותמה על כך שקביעה זו יצאה מפיך. תנועת העבודה בכלל, לא ירדה עד כדי כך בגלל לקונה התבטאותית כזו או אחרת, שכאמור לא אירעה כלל.
אהבתיאהבתי
ערן,
המאמר נכתב ב-2008. עכשיו 2014. הגבתי על פי התרשמותי באותה תקופה. רציתי לחדד נקודה מסויימת. לא הזכרתי את כל המכלול הזה שאתה מביא.
אהבתיאהבתי