700 מיליארד דולר פה. 300 מיליארד דולר שם. כך נראים מבצעי החילוץ ההרואיים של הממשלות. מיליארדים למי? טוב, ברור, לבנקים ולתאגידים הגדולים. מיליארדים ממי? ברור לגמרי – מהציבור. מיליארדים למה? אהה, טרם נתנו את הדעת.
כי בשום תוכנית חילוץ שפורסמה עד כה לא הוגדרה מטרתה המדויקת של העברת הכספים. לעצור את המפולת? על זה אין מתווכחים. אבל איך ישפיע כל דולר שמועבר על הכלכלה.
בואו נראה לרגע את משמעות נפילתו של בנק גדול. ראשית, כספי המפקידים – אזרחים נאמנים של המדינה, רובם אנשי המעמד הבינוני שעבדו וחסכו כל חייהם – נמוגים ברגע. האם מדינה יכולה להרשות לעצמה התרחשות כזו? לא, כל עוד שעומד לנגד עיניה חזון של חברה דמוקרטית, מתוקנת ויציבה.
אבל התחייבויות הבנקים לא מכילות רק את פקדונות הציבור. הם מכילות גם את נכסי הבעלים. מה ערכם של נכסים אלה (דהינו, ההון העצמי של הבנק) בעת בהלה המונית? מה ערכו של הבנק בזמן כזה? ובתמצית, הממשלה שנכנסת לבנק בעת צרה – לכמה בעלות היא זכאית תמורת הכסף שהזרימה? זו אינה שאלה טריוויאלית, הציבור שיממן את המשבר מכספו זכאי לדרוש שגם בעלי השליטה והמנהלים לא ייצאו ממנו ללא פגע. כי אין ספק שההתרחשויות השוטפות והבאות משקפות וישקפו את חיבתם של השולטים בבנק ומנהליו הבכירים למתן אשראי למשקיעים רבי השראה, ולרכישת מכשירי בורסה מאתגרים. חוק שכר מקסימום למנהלים, שאינו מנוסח בינתיים ברצינות בשום מקום, אינו התשובה הראויה למשוגות האלה.
שאלה נוספת שבוודאי תיבחן בתורה היא נפח הבנקאות ההכרחית למדינה בזמן משבר. כן, אנו יודעים, הבנקים הם החמצן של המדינה. אבל עודף חמצן לא תמיד תורם לבריאות.
אחד מהאיומים העיקריים על יציבותם של הבנקים והגופים הפיננסיים הגדולים האחרים (קרנות הפנסיה, קופות הגמל,וחברות הביטוח) הם חובות כמה מהתאגידים בישראל שעל פי העיתונות מסתכמים במאות מיליארדי שקלים. חלקם באשראי שהתקבל ישירות מהבנקים, חלקם באגרות חוב שהונפקו לציבור, ונרכשו על ידי המגזר הפיננסי. קריאה שחוזרת ונשנית לאחרונה לממשלה היא להזרים כספים לבורסה, על מנת לתמוך במחירי אגרות החוב התאגידיות הצונחים.
ושוב, בנימוקים כבדי המשקל שמושמעים אין לזלזל. ברור לגמרי שבחברה שמתיימרת להיות דמוקרטית, מתוקנת ויציבה אסור לשבור את האמון בחיסכון הפנסיוני. חייבים להבטיח את הפנסיה לפחות לחוסכים שכבר פרשו או עומדים לפרוש בקרוב. ברור גם שחייבים להגן על עובדי אותם תאגידים שנקלעו לקשיים ועלולים לסגור או לנוון את עסקיהם בישראל – מפעלי תעשייה, חברות בנייה, רשתות שיווק ועוד.
ולכן, סיוע ממשלתי ייתכן שיהיה בלתי נמנע, אך גם כאן צריך למקד היטב את יעדיו. תמיכה ממשלתית לאגרות החוב של התאגידים בבורסה, אם לא תותנה בהעברת השליטה עליהם לממשלה, תזרים אליהם כסף שהשימושים בו אינם מוגדרים. וכך, באופן הגיוני לגמרי, בעלי השליטה יזרימו את ההון לעסקים שעל פי הערכתם יניבו את התשואה המרבית והמהירה.
אם לשפוט על פי שיקול דעתם עד כה, ניתן לצפות להצפה של בישקק בכסף. כי מה עוד יותר רב-פוטנציאל מהזרמת כספים להקמת קניון בבישקק, בירת קירגיזסטן. שימו לב לנתוני היסוד: אוכלוסייה של 650 אלף נפש, תמ"ג לנפש -2,600 דולר לשנה, והמטבע רב העוצמה – סום קירגיזי. ובמחשבה שנייה, היות ובישקקים כאלה כבר נמצאים בתיקי ההשקעות של כמה מהתאגידים, אולי כדאי לממשלה גם לוותר על הכבוד המפוקפק של בעלות שעלולה לסבך אותה בהתחייבויות ונוהגים שייראו מוזרים למי שלא צמח שני סנטימטר מקזחסטן.
או אם לסכם את הדברים בנימה חיובית, מוטב שהממשלה תחלץ ישירות את חברות הבת של התאגידים הפועלות בישראל – אלה שייקלעו לקשיים ותעסוקת עובדיהן תיפגע. עדיף גם שתזרים את הכסף ישירות לקרנות הפנסיה וקופות הגמל אם וכאשר הן לא יוכלו לעמוד בתשלומים לחוסכים בגלל הפסדי אגרות החוב התאגידיות שבהן השקיעו. אין שום עילה לממשלה לתרום ולו אף פרוטה אחת למימון עסקותיהם רבות המעוף של מנהלי התאגידים, אם אינן תורמות ישירות לרווחתם של אזרחי ישראל.
עידן השוק החופשי 
קודם כל הרשי לי להמליץ על הספר הנפלא
היסטוריה קצרה של אופוריה פיננסית
של גלבריית
http://ecowiki.org.il/index.php?title=%D7%94%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94_%D7%A7%D7%A6%D7%A8%D7%94_%D7%A9%D7%9C_%D7%90%D7%95%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94_%D7%A4%D7%99%D7%A0%D7%A0%D7%A1%D7%99%D7%AA_(%D7%A1%D7%A4%D7%A8)
גם המונח
Moral hazard
שוב מוכיח שהוא רלבנטי
http://ecowiki.org.il/index.php?title=%D7%A1%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%9F_%D7%9E%D7%95%D7%A1%D7%A8%D7%99
הרווח הוא פרטי, ההפסד ציבורי ובין לבין אפשר לזגזג בין תאוריות כמה שרוצים
הבעיה מתחילה בזה שמערכת הכספים בנויה בצורה קלוקלת ומערכת הבנקים בנויה על רמיה ממוסדת- ולא בעלות ממשלתית או פרטית תיתן מזור למערכת כזו
אהבתיאהבתי
נכון מה חייבים לעשות עכשיו.אבל הבעיה המרכזית נשארת.מכיוון שהבעיה היא השיטה.לכן,כל עוד השיטה הקלוקלת שהאזרח דרור כתב והסביר עליה באתר המצויין שהוא העלה לרשת תמשיך, המצב רק יחמיר.מהי השיטה הקלוקלת?
כסף כחוב,לדוגמא.
http://ecowiki.org.il/index.php?title=%D7%9B%D7%A1%D7%A3_%D7%9B%D7%97%D7%95%D7%91_(%D7%AA%D7%A8%D7%92%D7%95%D7%9D)
http://video.google.com/videoplay?docid=-9050474362583451279
http://www.notes.co.il/mati/34776.asp
אהבתיאהבתי
כל נושא הפיקוח על החלטות השלטון בכל הנוגע לכסף, הוא נקודה חלשה מאוד במערכת הישראלית (לדעתי). הפוסטים שלך מעלים בי את השאלה, מדוע לא קיים גוף אזרחי של בעלי השכלה וניסיון בתחום הכספים והכלכלה וגם בעלי ערכי יסוד הגונים, שיעקוב אחרי נושאים כאלה, יבקר את המהלכים וידרוש דין וחשבון, בשם הציבור? האם קיימת יוזמה כזאת?
אהבתיאהבתי
יש לי בבית ספר של גלבריית בשם:
Money, Whence It Came, Where it Went
הוא יצא לאור לראשונה ב-1975, והמהדורה שאני מחזיקה היא משנת 1995. הספר די עבה – 328 עמ'. יש לי הרגשה שהספר שאתם מדברים עליו הוא תקציר של הפרסום היותר עבה אבל צריך לבדוק.
כללית אני מסכימה עם הטענה שהבעיה היא בעית רגולציה. העברת הבעלות לידי הממשלה לא נועדה לענות על דרך התפקוד של המגזר. אבל אם הממשלה מזרימה כספים מן הסתם אין שום סיבה שהבעלות תישאר בידי הבעלים הקודמים. ניתן גם לחלק את המניות החדשות לציבור הרחב, אם כי זה מעורר חשש של השתלטות מאוחר יותר. אבל זו אינה הסוגייה הלוחצת עכשיו, אלא עצם הבטחת תפקוד הבנקים ושיריון חסכונות הציבור.
דרור, איחולי לאתר היפה. לא הצלחתי לראות מי עומד מאחוריו.
אהבתיאהבתי
רשמית, יש כמה רשויות פיקוח: הפיקוח על הבנקים בבנק ישראל, הממונה על שוק ההון באוצר והרשות לניירות ערך.
אלא שתמונת מגזר הפיננסים בישראל מאד השתנתה ב-20 השנה האחרונות. מצד אחד, דה-רגולציה – הסרת חלק גדול מהבקרות הפיקוחים והתקינה, כאידיאולוגיה מיובאת מהמדינות המתועשות ובראשן ארה"ב. מצד שני, שינוי מבנה בממדי מהפך – הוצאת קופות הגמל וקרנות הנאמנות מידי הבנקים, וקרנות הפנסיה מידי ההסתדרות. ברור, והיה ברור גם קודם לאנשים רבים, שנדרש ארגון מחדש בפיקוח.
אהבתיאהבתי
שלום רב,
אכן, אין ברירה אלא לחלץ את הגופים הפיננסיים מטעויות העבר. אם כי קשה לומר שיש ליחס את
המשבר לטעות, אלא פשוט לשיטה שבה מתוגמלים כל העוסקים בענף, החל באנליסטים וכלה
בבעלי ענין – בצורה של ניפוח בלתי פוסק של בועה שעל פניה כבר ניתן להבין שאין בה יותר
מאשר אויר חם… כך היה בכל המשברים הקודמים כולל בועת האינטרנט משנת 2000 וכך קורה כיום.
השיטה של קביעת השווי של תיק נירות ערך או סחורה ו/או חבית נפט למסירה עתידית על סמך היצע
וביקוש – מתאימה אולי למוצרים או נכסים ספציפיים לרכישה מיידית – אך לא למשהו ערטילאי.
כל המודלים הכלכליים עובדים יפה מאד בתנאים נורמאליים. הכול מסתדר יפה ומתאים למודל הביקוש
וההיצע של התנהגות הצרכנים והיצרנים בשוק. ואכן, כאשר עקומות ההיצע והביקוש מצטלבות
והמערכת הכלכלית נמצאת ב"שיווי משקל" כולם שמחים וטובי לב….
ואכן, כשמדובר במוצרי צריכה יומיומיים יש הרבה הגיון בתיאוריה זו בין אם מדובר בעגבניות או במכוניות.
אולם – אין כל קשר לקביעת שווי כל תיק או חברה על סמך היצע וביקוש מקרי.
הרי ברור לכל כי ברגע שכל התיק יוצא למכירה ערכו ייפול מיידית – כפי שאכן קרה.
ועל כן השוק שהגיע לשווי בלתי ייאמן – פשוט משום שביקוש מקרי לחלקיק שוויו העלה אותו לגבהים אלה
– מתאים את עצמו ואולי בתגובת יתר לערכו האמיתי – שאולי גם הוא מנופח…
ולכן, יש לקבוע כי ערכה של מניה ייגזר אך ורק ממכפיל ריאלי של דיווידנד שחולק בפועל ולא יעלה על 20.
ובאשר לשוק בארץ: על כל קופות הגמל והפנסיה למיניהן להשקיע אך ורק בתשתיות בארץ.
הן במישרין והן ברכישת בעלות מליאה או חלקית [עם זכות וטו בכל עניין].
הריצה אחר התשואות [בעידודו העקיף של האוצר] הביאה אך ורק לניפוח הבועה בלי ששום דבר ריאלי קרה.
בהפסד המצטבר של השוק שנגרם בשל כל האנליסטים וחכמי ההשקעות והפיננסים ניתן היה לשקם ולפתח
את מערכת החינוך, בטחון הפנים והתשתיות למיניהן ולא לגרום לאיודם של מיליארדים בארצות חוץ ….
האוצר חיב לתת את חלקו בקביעה כי לצורך הלימות ההון, שווי ההשקעה בתשתיות מכל סוג,
יהיה בכל עת שווה לפחות לערך הצמוד של ההשקעה הבסיסית.
דוגמא פשוטה: אילו השקיעו לפני שנים בהקמת תשתית רצינית של מסילות ברזל [מעבר לערך המוסף של
פיזור אוכלוסין וכיו"ב] לאורכה ורוחבה של המדינה – הרי שהשווי של המתכת בלבד בעלותה הנוכחית
– הינו גבוה יותר מאשר ההשקעה הבסיסית כולה!!!
ואין צורך שהאוצר יעסוק בפיתוח תשתיות – הדבר קורא לשחיתות מיידית – וינפיק אג"ח, מספיק שכל
קופות הגמל למיניהן יעסקו בכך תוך בקורת עצמית בלתי פוסקת.
התחרות על כיסו של הלקוח, תהיה לא במי חכם יותר בהשקעות [ממילא הדבר מגיע לידי בטוי רק כעבור
שנים רבות עם הפרישה] אלא בשירות שיינתן למבוטח משך התקופה. תשואה ריאלית ובטוחה של 3-4%
לשנה הינה גבוהה דייה בכדי לתת מענה למבוטח משך תקופת חברותו ובפרישה ובמקביל גם ליצור רזרבה
גבוהה מאד למקרי חירום.
השקעה ריאלית במשק בנושאים דחופים [ואפילו בבתי ספר מקצועיים וחינוך גבוה] תיצור תשואה ריאלית
גבוהה לאורך זמן בשעור שיכול להגיע אף ל10%.
אולם הכל חלומות באספמיה – חכמי הכלכלה הנכונה יודעים טוב יותר….
אהבתיאהבתי
אכן חלומות באספמיה. אולי עכשיו ילמדו.
אהבתיאהבתי