משיכתי המוזרה לספרות עם קונטקסט

 
לפני עשר שנים, או קצת יותר, הפסקתי לקרוא את הספרות  האישית-וידויית, ועברתי לספרות עם קונטקסט. ליתר דיוק, אני קוראת ספרות יפה, אך כזו שמכילה רקע היסטורי, פוליטי וכלכלי.

וכשאני מביטה על כוננית הספרים בחדר העבודה שלי, אני רואה את דוריט הקטנה וניקולאס ניקלבי של דיקנס – עדות מתקופת המהפיכה התעשייתית, קדחת ההשקעות ומשחקי הבורסה של בריטניה במאה ה-19. לידו, מארי אנטואנט וז'וזף פושה של סטפן צווייג – תיעוד אימי המהפיכה הצרפתית. בשכנות להם, גן-עדן לאישה של אמיל זולה, ובל אמי של גי דה-מופאסאן – סיפור תקופת השחיתות בצרפת במחצית השנייה של המאה ה-19. בראשון, תיאור השתלטות ההון הגדול על פאריז ורמיסת המעמד הנמוך והבינוני. בשני, סיפור הסתאבותה של העיתונות, ומעורבותם של עיתונאי, מו"ל ושר במזימה לחרחור מלחמה וספסור באגרות החוב הממשלתיות שמזנקות עם פריצתה. בהמשך המדף, כרך הסיפורים של איסאק באבל ובעולם נהדר ואכזר של אנדריי פלטונוב. שניהם, תזכורת למהפכה הרוסית שמתחרה במהפכה הצרפתית בסכלותה, צביעותה ואכזריותה.

אין לי מושג למה מדף הספרות היפה מתמלא, ולמה הוא מתארך מעבר למדף ספרי הכלכלה המקצועיים. קצת בגלל הגיל – קשישים אוהבים היסטוריה. אבל נדמה לי שגם בגלל התחושה שמחלחלת אצלי כבר יותר מעשר שנים, כי העולם ההומני של אחרי מלחמת העולם השנייה הולך ונגמר.

מה יש בספרות ההיסטורית שאין בספרים האקדמיים בכלכלה? דיווח מפורט על תקופה: הבגדים שהאנשים לבשו, קצב החיים, אופן הדיבור, הטקסים האופייניים לדלת העם, לבורגנות ולאצולה. מכל אלה, אפשר לקלוט את רוח התקופה ואת השתקפותה בכלכלה יותר מאשר ממודל כלכלי יבש.

נכון, המודלים היבשים באים לעשות סדר. טוב שהם קיימים כי הם בולמים היסחפות לשיגיונות אי-רציונאליים. ייתכן אפילו שלא במקרה הם פורחים כל כך בעידן שלאחר מלחמת העולם השנייה – עידן שבראשיתו הגעגוע לסדר ולרגיעה קדם לכל צורך אחר. כמיהה זו לסדר כנראה הנחתה את קברניטי החשיבה האקדמית בכלכלה בניווטם אל מחוץ לרעש היומיומי.

אבל הנהייה אל הניתוח המובנה בכלכלה הלכה רחוק מדי. כי מהו מודל תיאורטי? אוסף של הנחות יסוד שעליו מקימים בניין שאמור לדמות את המציאות. אך לעתים בחפירה עד ליסודות, מאבדים בדרך את  הניואנסים. כך, באופן פרדוקסלי נסחפים לאיבוד הקשר הבריא עם המציאות.

זה כנראה מה שקרה בהתייחסותם של הכלכלנים למכשירי הבורסה החדשניים, להסרת הפיקוח הפיננסי שהלכה רחוק מדי, ולזרימת הכספים הבינלאומית הבלתי מבוקרת. אנשי הפיננסים קידמו את ההתפתחויות משיקוליהם, ובעיקר מחמת המחשבה: היום אני כאן גוזר קופון, מחר אני במקום אחר. אישורם של הכלכלנים למה שהפך לטירוף מערכות ינק מתוך אותו נתק ערכי ורגשי שמאפיין את מקצוע הכלכלה בשלושים השנה אחרונות.

ההבנה הזו הופכת פתאום לאקטואלית בגלל הפגיעה הכספית הקשה שכל אחד מאיתנו יספוג עכשיו, אבל לא רק בגללה. התמוטטותה של כלכלת איסלנד ממחישה כיצד כל תסריט כלכלי הופך להיות גם מדיני-בטחוני. רוסיה ונורווגיה -שתי שכנותיה של איסלנד – קמו מיד להציע לה סיוע כספי. קשה, בעקבות זה, שלא להיזכר בהשקעות העתק של סין, רוסיה ונסיכויות המפרץ באגרות חוב ובנכסים אמריקניים אחרים. אי אפשר גם שלא לחשוב על השלכותיהן האסטרטגיות הכלל-עולמיות.

ימי ההחלטות המהירות והחדות כבר הגיעו. צריך להתפלל שהן לא יהיו מהירות מדי וחדות מדי. כי החלטה אחת חדה מדי עלולה לזעזע את חייהם של מיליוני אנשים. צריך לקוות, אבל החשש מחלחל. מנהלי העולם – אנשי הכספים, הפוליטיקאים והמתקנים-ההוזים כבר יצאו לשליחותם. אין להם זמן. הם לא קוראים ספרות היסטורית יפה.

7 מחשבות על “משיכתי המוזרה לספרות עם קונטקסט

  1. אני מודה שלא הצלחתי לעמוד את ההבחנות שהינך מבקשת להעביר בין "ספרות אישית-וידויית", לבין "ספרות עם קונטקסט", שמייד מבקשת לחפוף עצמה עם "ספרות היסטורית" [כשבפועל, מעט הספרים והסופרים שאת שמותיהם הינך מציינת – ושהינם נפלאים לעצמם – אינם מחדדים את ההבחנה, אולי ההיפך]

  2. תיאוריות כלכליות (אינפלציות למיניהן) עוזרות להסביר איפה מוצאים את הספרות היפה בין החפצים-שנראים-כמו-ספרים שמפורסמים בעולם.

  3. צבי,
    אנסה להסביר את עצמי יותר בפעם הבאה.

    אזרח,

    תודה,כתמיד.

    שונרא,

    כן, גם אני אוהבת במיוחד את החפצים שמתחזים לספרים.

  4. מה שמאפיין את הכלכלנים כקבוצה, כך נדמה לי, מצד אחד זו אמונתם הנאיבית במודלים מוגבלים, וכנראה שלרוב גם מגמתיים, ומצד שני זו התנשאותם על בני תמותה אחרים (מאין באה ההתנשאות הזאת? לא חשתי בה בתחומים אחרים). רובם כלל אינו מבין ש"מדע" הכלכלה איננו מספיק כדי להבין את העולם, אף לא את העולם הכלכלי.
    קריאת ספרות יפה, במיוחד כזו הבוחנת את היחס בין אנשים לסביבתם (סביבה במובן הרחב – הסביבה האנושית, החברתית, המדינית, ההיסטורית, הגיאוגרפית, הטבעית, הטכנולוגית, …) – אני משער שלכך התכוונת במונח "עם קונטקסט" – היא צעד בכיוון הנכון. האם זה מספיק? אני חושב שלא. ההבנה שנותנת הספרות היפה עדיין מוגבלת מדי – אבל היא לפחות ממחישה שיש מה להבין מעבר לכלכלה כדיסציפלינה אקדמית.
    האם המשבר הכלכלי העכשווי יביא להתפכחות בכלכלה? נצטרך לחכות, אולי שנים רבות, כדי לראות. ההתנשאות המקובלת על הכלכלנים בוודאי לא תעזור.

  5. ירח,
    אני מסכימה. אני רק חושבת שספרות יפה, אם היא טובה באמת, לא מתימרת לתת תשובה. בניגוד לכמה מודלים במדעי החברה.

  6. מי אמר שלא משתלם לכתוב בעיתון?

    http://www.capitalism.co.il/wordpress-he/?p=722

    פרס נובל לכלכלה לשנת 2008, כך אנו מתבשרים, יוענק לפול קרוגמן על תרומתו לתיאוריות סחר וסחר בינלאומי. (כתב: אורי רדלר)

    תאוריות הסחר של קרוגמן שנויות במחלוקת. לצד מעריצים נלהבים‘ יש כאלו הסבורים שהן חשובות פחות. אלא שספק אם קרוגמן אכן קיבל את הפרס על תרומותיו בתחום הסחר. סביר יותר להניח כי הפרס, כפי שהיה פעמים רבות בעבר, הוענק לקרוגמן מטעמים מחקריים פחות וארציים יותר. כלומר, הוא הוענק לו ככלכלן, אך הטעם האמיתי להענקת הפרס היו כנראה העמדות שהביע כבעל טור בולט ב“ניו יורק טיימס.“

    קודם עיתונאי, אחר־כך כלכלן
    תופעה רווחת בקרב זוכי פרסי נובל לכלכלה היא הפיכתם, אחרי הזכייה בפרס, לכותבים, יועצים ומרואיינים נחשקים ומכובדים. חלקם מנצל את הבמה המשופרת שמעניק להם הפרס כדי לנסות לקדם את דעותיהם ותפישותיהם בספרים, מאמרים ולעתים, כמו במקרה של מילטון פרידמן, אפילו בסדרת טלוויזיה.

    נדירים המקרים בהם כלכלנים זונחים את העיסוק המחקרי בתחומם אחרי קבלת הפרס, אף כי רובם מעדיפים לפנות בשלב המאוחר של הקריירה שלהם לכתיבה כללית יותר. נדירים עוד יותר המקרים בהם כלכלנים זונחים את תחום עיסוקם המקצועי עוד הרבה לפני קבלת הפרס.

    קרוגמן הוא אחד המקרים הנדירים האלה. קרוגמן קנה את שמו כחוקר צעיר בסוף שנות השבעים, אך התרומה המחקרית והעיונית המרכזית האחרונה שלו נעשתה בתחילת שנות התשעים. מאז, עיקר עיסוקו הוא בכתיבת ספרי דעה ומאמרי דעה. בעשור האחרון, מאז החל לכתוב ל“ניו יורק טיימס,“ חדל קרוגמן כליל מכתיבה כלכלית של ממש, והתמקד בעיקר בניסיון לקידום תפישותיו בתחומי החברה והכלכלה. זניחת העיסוק במחקר כלכלי הייתה כה מוחלטת, עד שאחד ממבקריו אף קבע שהפרס יוענק השנה, באופן חריג, ללכלכלן שמת לפני כעשור.

    על כתיבתו הפולמוסית של קרוגמן, בניגוד לעבודתו המחקרית, המוכרת למעטים, היו חילוקי הדעות חריפים במיוחד. קרוגמן, כפי שעולה מניתוחיו ומספריו, הוא קיינסיאני מושבע. כלומר, הוא רואה בכל משבר כלכלי משבר אמון פסיכולוגי, אותו יש לפתור באמצעות התערבות ממשלתית בהדפסת כסף (כלומר, הורדת ריבית) ובהזרמת כסף (כלומר, כניסוחו של קיינס, ”בניית פירמידות“). הבעיה העיקרית במשבר, כך קרוגמן וקיינס, היא היווצרות ”מלכודת נזילות“: בנקים, אזרחים ומשקיעים מסרבים לצרוך ולהשקיע, כי הם חוששים מהעתיד לבוא. במקום, הם אוגרים את הכסף. הדפסת הכסף הממשלתית נועדה לשחוק את כספיהם של החוסכים וליצור אצלם ציפיה לאינפלציה, כך שהם יחליטו להוציא את הכסף מהבנק או מתחת לבלטה ולצרוך אותו.

    תחיית הקיינסיאניות
    התאוריה הקיינסיאנית משלה בכיפה עד אמצע שנות השבעים, ואז שקעה קרנה כתאוריה כלכלית מובילה. ההסבר המקובל לשקיעתה הוא הסטגפלציה של שנות השבעים: שילוב של אינפלציה גבוהה עם אבטלה גבוהה — שילוב שאינו יכול להתרחש לפי התאוריה הקיינסיאנית. הסיבה האמיתית לשקיעתה, עם זאת, הייתה פשוטה יותר. התאוריה הקיינסיאנית גרסה כי בעת משבר או שפל כלכלי, חוקי הכלכלה מפסיקים לעבוד ומומרים בפסיכולוגיית המונים. מחירים של חברות ושערי בורסה אינם יורדים כי החברות שוות פחות, אלא בגלל שאנשים נכנסו להיסטריה. תרגעו, שתו כוס מזומנים מהממשלה, והכל יהיה בסדר. אלא שההסבר הזה מתעלם מהעובדה שחוקי הכלכלה אינם מפסיקים לעבוד אפילו כשיש שפל כלכלי. למעשה, דווקא אז בולטת העובדה שמציאות הביקוש וההיצע, ולא אשליית המציאות, היא שקובעת את מחירם של דברים.

    אבל נטישת הקיינסיאניזם הייתה אשליה. המשבר האחרון מוכיח זאת יפה. התורה הקיינסיאנית, זו שקרוגמן דבק בה, היא שילוב של מרקנטיליזם מיושן מהמאה ה-17, פרימיטיביזם כלכלי, הרואה בכלכלה סוג של וודו, והרבה נוסחאות מתמטיות, שנועדו להעניק לכל הפטפוטים חזות מדעית. עם פרוץ המשבר, קל היה לראות כיצד המעטה הדק של ”תמיכה בשוק חופשי“ נסדק, נקרע ונעלם, כשעל מקומו באים טקסי וודו של הזרקת כספים, וריקודים עם חצאיות קש מסביב למדורת ”השבת האמון.“

    בוש זה רע, אובמה טוב
    כל זה היה אמור לגרום לקרוגמן לשבוע נחת. ממשל בוש היה התגשמות כל חלומותיו: הוא הוריד את הריבית לרצפה, המשיך בהרחבת מדינת הרווחה, גרם לצמצום החיסכון עד לאפס ממש (חלומו הרטוב של קיינס), ובנה הרבה-הרבה פירמידות (המלחמה בעיראק ובאפגניסטן). קרוגמן, האיש שגרס כי אירועי ה-11 בספטמבר הם בעצם גם דבר חיובי, שכן הם מספקים הזדמנות ל“פרץ מזורז של הוצאה ציבורית,“ היה צריך להיות תומך נלהב בבוש ובמדיניותו.

    אלא שבוש שייך למפלגה הלא נכונה, וכל מי שכותב ב“ניו יורק טיימס“ יודע טוב מאוד מהי המפלגה הנכונה (ואם הוא לא יודע, הוא לא כותב שם). קרוגמן, שבשנת 1999 כתב שיר הלל ל“כלכלה החדשה“ שמייצגת ”אנרון“ (ממנה קיבל סכום נכבד כיועץ) הציב עצמו, עם היעלמם של הקלינטונים, כיריבו הנחוש והעיקש של בוש ומדיניותו הקיינסיאנית. שבוע אחר שבוע הוקיע קרוגמן את המלחמה המטומטמת בעיראק, זעק והזהיר מפני המשבר הכלכלי הממשמש ובא, תבע ב-2007 לא להציל את פאני מיי ופרדי מק הכושלים, שכן הדבר דומה להצלת עסקים רעים מתוצאות מעשיהם (אם כי שנה מאוחר יותר הוא החליף את דעתו בנושא), והבהיר עד כמה הדפסת הכספים הלא מרוסנת ובניית הפירמידות היא רעה-רעה-רעה.

    נחמה פורתא
    קרוגמן אמר פעם כי סרב לכהן בממשל קלינטון בגלל שמזגו אינו יפה לכך. הוא מתקשה, כך טען, לא לומר לאנשים טפשים את מה שהוא חושב עליהם. יכולתו הוירטואוזית של קרוגמן, לכופף את עקרונותיו מימים-ימימה לטובת העקרונות החשובים יותר — ניצחונה של המפלגה הנכונה — מצביעה על־כך שאל לנו לאבד תקווה. יש לו סיכוי לא רע אצל אובמה, שהפגין עד עתה יכולת וירטואוזית לא פחות להחזיק בכל עמדה, ובעמדה ההופכית לה, בו זמנית. תחת שלטון אובמה, יוכל קרוגמן לשוב לימיו הקיינסיאנים כקדם, בלי הדיסוננס הקוגניטיבי.

    ויש נחמה נוספת. התנגדותם העיוורת של הקרוגמנים למפלגה הרפובליקנית ולבוש מצליחה להסוות בצורה ממש לא רעה את העובדה שמקיין, יורשו המיועד מהמפלגה הרפובליקנית, הוא בעל עמדות הרבה יותר שמאליות ופאשיסטיות מאובמה. אם המסע המאורגן של הקרוגמנים לבחירת אובמה יצליח, נוכל להתנחם לפחות בכך שניצלנו ממקיין. החלטת ועדת הפרס להעניק את פרס נובל לקרוגמן היא החלטה מבישה, אבל לכל הפחות אולי תהיינה לה תוצאות צד גרועות פחות משסברנו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s