טוב, איך את תביני בלי שלמדת לתואר שני? הנה משפט המפתח לכל תעמולה, וגם לסיפורי הבדיון בכלכלה. בעוד שכל מי שאי-פעם לימד חש בעצמותיו – מה שאתה מבין, אתה יכול להסביר. או, איך אומרים בפולנית בסיסית: זה לא קשה, אפילו את תביני.
חייבים לשמור על תקציב ממשלה מאוזן!
ממש על פי אותו שכל ישר של ניהול משק בית. טוב יותר בלי אוברדרפט, טוב יותר בלי חוב. עם זאת, משק בית לעתים לוקח משכנתא, ולעתים לווה למימון לימודי בני המשפחה, או לשיפור בריאותם. ובאותה מידה, גם לממשלה לפעמים כדאי ליצור גירעון בתקציבה, ולצבור חוב, על מנת להקדים הוצאות נחוצות. במיוחד שהוצאות מסוימות, כגון שיפור השכלת הציבור או בריאותו עשויות לתרום לצמיחת התוצר ולהגדלת גביית המסים בעתיד.
כמו במשק בית, תקציב הממשלה בנוי מהכנסות והוצאות. במשק בית ההכנסות הן משכר, קצבאות ורווחים על רכוש. בממשלה ההכנסות הן בעיקר ממסים, וגם מרווחים על רכוש שנמצא בידיה (כגון חברות ממשלתיות).
האם משק בית וממשלה זהים לגמרי בהתמודדותם התקציבית? כמובן שלא. יכולתם לגייס אשראי היא שונה, וגם העונש שיוטל על חטאי מימון נלוז אינו דומה בשני המקרים. הגדלת גירעון הממשלה עלולה להיות כרוכה בליבוי אינפלציה. תסריט דומה לא קיים בניהול משק בית. ובכל זאת, ההיגיון הבסיסי של תקציב מאוזן משותף לשני המוסדות.
והגירעון – שלא יעלה על 3% מהתמ"ג!
3% בדיוק? למה? כך נקבע בהסכם מסטריכט, הסכם היסוד של מטבע האירו. שום קו אמיתי לא נחצה בשיעור הזה. רק רצו לנקוב באיזשהו מספר מוסכם, לא גדול מדי ולא קטן מדי.
הכרת יחסיותו של עיקרון ה-3% אינה אומרת שמותר לזלזל בו. כי כמו כל מוסכמה, גם זו נתמכת על ידי הגדולים והחזקים. נותני האשראי, ראשי העסקים הבינלאומיים, הם שעומדים מאחוריה. ובכל זאת, חשוב לדעת שקו ה-3% נפרץ לא פעם על ידי מנהיגות הסדר העולמי. ארה"ב וגרמניה פרצו אותו בשנים 2005-2002. ארה"ב, על פי ההערכות המקובלות, תפרוץ אותו בגדול ב-2008.
אם כך, ברור שאסור להגדיל את ההוצאה!
זה הרגע לנפנף לשלום להקבלה בין ממשלה למשק בית. הכנסותיו של משק בית די צפידות: מישהו מבני המשפחה אולי יכול לעבוד עוד כמה שעות בחודש. הכנסותיה של הממשלה גמישות בהרבה, כי הן מתבססות על מסים שאפשר להגדיל. מאז שנות ה-80, בישראל ובכל העולם המתועש הוחלו רפורמות מס רדיקליות. רק החזרת מס החברות בישראל משיעורו המרבי ב-2008 (27%) לשיעורו המרבי בשנת 1986 (61%), תניב לאוצר תוספת הכנסות שנתית שנאמדת ביותר מ-30 מיליארד שקל. פוטנציאל גבייה נוסף טמון גם במס ההכנסה על המאיון העליון ובמסים אחרים. כשההכנסות גדלות, אפשר להגדיל את ההוצאות ללא יצירת גירעון.
אבל ממשלה גדולה מזיקה לכלכלה!
המרכיב הזה הוחדר לדיון ב-30 השנה האחרונות. הוא בא כריאקציה להדגשת תפקידן של הממשלות בשיקום ההרס שלאחר מלחמת העולם השנייה. החתירה לממשלה קטנה מתבטאת במעקב מדוקדק אחר שיעור ההוצאה הציבורית בתמ"ג במדינות שונות. בישראל, למשל, היה שיעור הוצאת הממשלה הרחבה מהתמ"ג ב-2007 46.3%, בדיוק כמו ממוצע האיחוד האירופי, וטיפה יותר מממוצע המדינות המתועשות (43.9%). זאת, על פי נתוני דו"ח בנק ישראל ל-2007. נתוני הדו"ח ל-2006 מעמידים את ישראל (46.5%) מתחת להולנד, פורטוגל, פינלנד, בלגיה, אוסטריה, איטליה, צרפת, דנמרק ושוודיה שבראש (55.9%).
עוד מילה אחת על הגדרת "הממשלה הרחבה". על פי דו"ח בנק ישראל 2007, היא כוללת את הממשלה, המוסד לביטוח לאומי, הרשויות המקומיות, המוסדות ללא כוונת רווח שעיקר הכנסתם מהמגזר הציבורי (קופות החולים, האוניברסיטאות, הישיבות ועוד), ואת המוסדות הלאומיים (הסוכנות היהודית, ההסתדרות הציונית וקק"ל). הגדרות כאלה רחבות ומורכבות הן בעייתיות בהשוואה בינלאומית. מן הראוי היה, שבמקביל, תיערך השוואה של שיעור הוצאות הממשלה בלבד. אולי היא תעמיד את ישראל במקום אחר במסדר הבינלאומי.
במיוחד כשאתה צעיר, בריא, ושונא תחבורה ציבורית!
הבחירה ב"ממשלה קטנה", או בהוצאה ציבורית קטנה, היא בעיקרה בחירה במודל ניהול המדינה האמריקני. שיעור ההוצאה הציבורית בתוצר בארה"ב הגיע ב-2006 ל-36.5%, בעוד שבצרפת הוא עמד על 53.8%, באיטליה – 49.6%, ובשוודיה, כבר אמרנו, 55.9%.
לא סתם השתמשנו במונח "בחירה", כי ליתרונה של הממשלה הקטנה על פני הממשלה הגדולה אין שום הוכחה, וגם לא יכולה להיות. מחקרים מסוימים מראים שלא ניתן להגיע למסקנה חד-משמעית לגבי הקשר בין שיעור הצמיחה ורמת החיים לגודל הממשלה. דהיינו, בשני הקצוות יש מדינות צומחות ולא- צומחות, בעלות רמת חיים גבוהה ורמת חיים נמוכה.
אבל ההשוואות הכלכליות הכמותיות דלות מטיבן. כי מה אם בתקופה מסוימת התמ"ג צומח יותר, או גבוה יותר במדינה כלשהי? התמ"ג, על פי הגדרתו, מיועד לכסות תחום חיים מוגבל. כך גם כל המשתנים הכלכליים המדידים האחרים. טונה של מידע רלוונטי נוסף מפריד בין אורח החיים בצרפת לאורח החיים בארה"ב, כפי שיודע כל מי שאי-פעם אכל במסעדה בשתי הארצות, או נכנס לחנות בגדים ולמספרה בשתיהן. מי ששהה שם תקופה ארוכה או שוחח עם המקומיים מכיר את שאר ההבדלים – מאיכות התחבורה הציבורית ועד לערבות המדינה לקשישים, חולים ומובטלים.
וגם חובב מענה קולי!
חשוב לדעת שההתניה על גודל הממשלה אינה נמצאת בכללי מסטריכט, שבאים לבצר את יציבותו הפיננ�
�ית של האירו, ולכן נתפשים כקודקס יציבות בינלאומי. שם, מגבילים את שיעור גירעון התקציב בתוצר (3%) ואת שיעור החוב הציבורי בתוצר (60%), אך לא את גודל הממשלה. ובעצם, גם בדיוני התקציב הפומביים בישראל פחות עוסקים בממשלה קטנה – ממשלה גדולה, רק שעל ידי הצגה לא-בהירה ומוטה של הדברים, גורמים לציבור להבין כאילו הגדלת ההוצאה היא בהכרח הגדלת הגירעון והגדלת החוב.
מאחורי ההצגה המגמתית מסתתרים, כתמיד, כסף וכוח. הקטנת הממשלה, פירושה, העברת עוד ועוד פעילויות לידיים פרטיות. כי כשהממשלה גובה פחות מסים ומוציאה פחות, היא יכולה לממן פחות כבישים, פחות חינוך, פחות בריאות ופחות רווחה. כך ניתנת לגיטימציה לזכיינות פרטית בכל תחום: מסלילת כבישים והפעלתם ועד להקמת מכללות פרטיות.
הפרטת השירותים כרוכה לא רק בדה-לגיטימציה של ההוצאה הציבורית בכללה, אלא גם בשתילת מידע כוזב על איכות השירות שהוענק על ידי המגזר הציבורי בישראל במשך עשרות שנים. את הנקודה הזו כל אחד יכול להבהיר לעצמו כבר עכשיו, מספר שנים לאחר שכמה מהשירותים הציבוריים העיקריים בישראל הופרטו. כמה שילמת קודם? כמה אתה משלם עכשיו? ובעיקר, מה אתה מחבב יותר: את המענה הקולי של המוקדנית בחברה המופרטת שאין-לה-מושג-מה-אתה-רוצה, ולא, היא-לא-יודעת-איך-מגיעים-לממונה-עליה; או את ההמתנה לפקיד שותה-התה בממשלה, שכן ידע על מה אתה מדבר, וכן העביר אותך לממונה גם אם בקצב שלו.
עידן השוק החופשי 
הלוואי עלינו ה-3% של מאסטריכט. כאן האוצר נתקע על המספר 1.7%. למה 1.7? לא ברור. זה נשמע מקצועי כנראה. מספרים ראשוניים והכל. אם היה 1.8 לפחות היה אפשר להגיד שמדובר בח"י, אבל 1.7 זאת כנראה אמונה טפלה מסוג אחר לגמרי.
אהבתיאהבתי
ה-3% הוא שיעור הגירעון מהתמ"ג. ה-1.7% הוא שיעור גידול ההוצאה בתקציב (בפוסט הבא).
אהבתיאהבתי
אפילו סוציאליסטית כמוני מאמינה שמסים של למעלה מחמישים אחוז, יוציאו לאנשים כל חשק לעבוד.
מה גם שהיחידים שמשלמים מס אמת הם העסקים הקטנים, העוסקים הזעירים, והשכירים הממוצעים, שאינם יכולים להעסיק רואי חשבון ממולחים ולסדר לעצמם הטבות בפגישות בארבע עיניים עם פקידי אוצר.
ובעצם לשום ממשלה אין מנוס מן השיוט הזה בין מסים לטובת הכלל לבין הצורך לא להרוג את הרצון של אנשים להתאמץ, שיוט שאכן כבר כמה עשורים עובר הרבה יותר מדי קרוב לבעלי ההון.
אהבתיאהבתי
ענת, אז איך תסבירי את זה שאחוז האנשים העובדים גבוה בהרבה בשבדיה מאשר בישראל?
אהבתיאהבתי
חרדים וערבים
אהבתיאהבתי
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1018376.html
היטבת לתאר את תהליך ה P.R.S
P-R-S .Problem. Reaction. Solution .
Problem .קודם יוצרים את הבעיה.מייבשים את המערכת.
Reaction .לאחר מכן,יש ריאקציה לבעיה.
Solution .או אז באה הממשלה ומשרד האוצר,ומציעים את הפיתרון שהיה כבר מוכן מראש.
ה-פ-ר-ט-ה.
כך זה היה בהרבה תחומים במשך 20 השנים האחרונות.
אהבתיאהבתי
אין כל הוכחה לכך שהעלאת מס מורידה את שעות העבודה בפועל. זו הנחה שמעולם לא הוכחה.
ובכל מקרה, הדגשתי את מס החברות ולא את מס ההכנסה האישי שבישראל הוא אכן בעייתי כיוון שמחצית מהנישומים לא משלמים מס בכלל.דיברתי על מס ההכנסה האישי רק במאיון העליון, ושם במשכורות של מאות אלפי שקלים לחודש, אנשים יספגו את תוספת המס, או יגלגלו אותה על המעסיק. ישנם עוד מסים שהופחתו בשנים האחרונות, כמו, למשל, דמי הביטוח הלאומי למעסיק. כך שיש כר נרחב לפעולה.
אהבתיאהבתי
מסכימה עם תיאור אופן הפעולה, והנקודה היא להראות שיש מאיפה להביא כסף.
אהבתיאהבתי
לא רק שהעלאת מס מורידה את שעות העבודה ואת התפוקה, אלא שאפילו הצורך לבלות שעות במס הכנסה כדי לקבל כמוני אישור שחובות המס שלי 00.00, שולם 00.00, מוציאה לי את החשק לקבל עבודות, ואני מן הסתם אינני המקרה היחיד.
אפילו לפי הדוגמה הקטנטונת שלי, מיסוי ובירוקרטיה מוציאים את החשק לעבוד, ואנשים שמורידים להם הרבה מס מסרבים לעבוד שעות נוספות.
מאד מפליא אותי מה שאת אומרת, ושלא נתקלת בהשפעה הקטלנית של המיסוי על התפוקה.
אהבתיאהבתי
1.7% הוא קצב הריבוי הטבעי במדינת ישראל, בהנתן גידול זה בתקציב אמור בתיאוריה לשמר את רמת השירות (המצויינת, בינונית, או ירודה) שהממשל נותן לנו בכל תחום. בתיאוריה, היתרון לגודל אמור לתת שיפור שולי. בפועל, זה לא מרגיש ככה.
לטעמי, הבעיות המרכזית בתקציב: (א) תרבות ה Cut & Paste של לקיחת התקציב הקודם והעתקתו תוך שינויים קלים, ולא בניית תקציב מלמטה על בסיס תוכניות חומש (כמו שניסו לעשות במערכת הבטחון). ו (ב) חוסר יכולת לשמר תוכניות חומש כאשר הן כבר ניבנות כי השרים מתחלפים כל שנה שנתיים וכל אחד צריך להוכיך בעלות תוך ביצוע שינויים גסים בתוכניות קודמיו. בחלק לא מבוטל מהמקרים לדרג המקצועי אין כח אמיתי כי נערי האוצר והשרים מסרסים את הפקידות הותיקה.
איך מייצבים את השלטון, ואת ניהול המשרדים הממשלתיים,..זה כבר חורג מתחום עיסוק בלוג זה.
אגב, גם בזה אין קסמים. עבודה קשה, תרבות, מסורת וערכים מביאים ערך, שרלטות וחפפנות מביאה שחיתות וקריסה.
אהבתיאהבתי
אפשר לומר שאפילו אני הבנתי . . .
הסיבה המרכזית שבקשתי ממך מעין "מדריך לכלכלה" על רגל אחת היא שלדעתי אחת הסיבות שהציבור הישראלי מתנהג כעדר כבשים בעניין הפרטת המדינה, היא שרובנו פשוט לא מבינים מה קורה "שם למעלה" בצמרת האוצר — דהיינו, על פי אילו קריטריונים נקבע מה יוצא לצורך מה, מי ימומן ומי יממן, וכה הלאה וכה הלאה. השכלה פיננסית היא דבר חשוב, כי בלעדיה קשה לדעתי להיות אזרח פעיל במדינה דמוקרטית. דמוקרטיה דורשת פיקוח של הציבור על הממשלה, וכשציבור נבער, הממשלה (או מי שמשתמש בממשלה לצורך קידום האינטרסים שלו) יכולה לעשות כרצונה.
אז אנא, המשיכי בסדרה הזו. ושוב תודה.
אהבתיאהבתי
נראה לי שהתמריץ לעבודה הוא לא רק עניין של מיסוי. גם אם המיסוי גבוה, אבל נתפס כהוגן משום שהכספים משמשים לרווחת כלל הציבור, כולל משלם המיסים עצמו, נראה לי שהמוטיבציה לעבודה לא תרד בהכרח. התאור שנתת של ה"ויא דולורוזה" במשרדי מס ההכנסה, הוא תאור של תרבות פקידותית קלוקלת ולאו דווקא של מיסוי שפוגע במוטיבציה לעבודה. מצד שני, מיסוי גבוה יפגע אולי במוטיבציה של קונגלומרטים שמחפשים מגרשי משחקים מוטים לטובתם, אבל גם זה תלוי במידת הזמינות של כל מיני לולאות וחורים בחוק שיאפשרו להם להתחמק מתשלום המס במלואו.
אהבתיאהבתי
הדיון הזה הוא באמת כלכלי? הוא לא יותר ברמה של פילוסופיה? נראה לי שההנחות ביסודן של שתי הגישות השונות האלה הן הנחות מוסריות יותר, דהיינו, היכן עובר הקו שמעברו הממשלה מתערבת התערבות לא נאותה בחיי הפרט ובחירותו לבחור כרצונו. בתרבויות שונות ובזמנים שונים נראה לי שהקו הזה משורטט בגבולות שונים. אילו נתונים הצטברו שיכולים לשמש בסיס להערכת היתרונות והחסרונות בשיטות השונות?
אהבתיאהבתי
ענת,
לא אתווכח איתך על התחושה שלך. בוודאי שמס גבוה וביורוקרטיה מעוררים כעס ותסכול, אך אין כל הוכחה לכך שהם בפועל מורידים את כמות העבודה המוצעת.
גל,
מסכימה עם מה שאמרת, וארחיב בפעם הבאה על שיקולי בניית התקציב.
דפנה,
גם אני חושבת שהבחירה בין ממשלה גדולה לממשלה קטנה היא בחירה באורח חיים במובן הרחב ביותר.זה פילוסופי, זה פסיכולוגי, זה ערכי, זה פוליטי. לטכניקה הכלכלית בתוך זה יש ערך מועט.
אהבתיאהבתי