במבט ראשון, נראה כאילו מפלגת העבודה לא יכלה להמציא תרגיל פוליטי מבריק יותר מדרישתה להגדיל את הוצאת התקציב ב-0.5% מעבר לתוכנית האוצר. תוואי האוצר ל-2009, המוכתב על ידי מדיניות רב-שנתית, נוקב בהגדלת הוצאה של 1.7% לשנה. העבודה דרשה הגדלה של 2.2% לשנה הקרובה. הפרש מחצית האחוז מסתכם בפחות ממיליארד שקל בתקציב כפי שהוא מוגדר לצורך חישוב הגירעון (וב-1.6 מיליארד שקל בתקציב בהגדרתו הרחבה ביותר). משמע, זו תוספת זניחה לגמרי (בסביבות ה-0.1%) לשיעור הגירעון בתמ"ג, וכולם היו אמורים לצאת מרוצים.

מרוצים, כל-אחד מסיבתו

העבודה הייתה יוצאת מרוצה כי כך היא מופיעה בציבור כמי שבצו השקפתה הסוציאל-דמוקרטית דורשת ומשיגה תוספת הוצאה. הממשלה הייתה יוצאת מרוצה כי כך היא נחלצת מהמשבר הקואליציוני. והאוצר היה יוצא מרוצה כי גירעון התקציב לא משתנה באפן משמעותי, והוצאת התקציב –אלוהים גדול! כפי שתיכף נבין מדוע.

חצי אחוז – פחות מהשגיאה בתחזית

בניגוד לתרחיש עד ל-2007, אינפלציית 2008 ואילך מצטיירת כבלתי-יציבה ולכן גם קשה לחיזוי מראש. כי זאת יש לדעת: תחשיבי האוצר מוצגים לציבור ב"מחירים קבועים", דהיינו, ללא התחשבות בהשפעתה של האינפלציה הצפויה. בתקציב נשמרת רזרבה לצורך הפעלתו במחירים שוטפים, או, במילים אחרות, התאמתו לשיעור עליית המחירים במעבר מ-2008 ל-2009.  טווח האי-וודאות לגבי היקף הרזרבה שיש לשמור לשנה הבאה עולה בהרבה על הפרש ה-0.5% בהוצאה או ה-1.6-1.0 מיליארד שקל.

כי איך בונים תקציב?

אחד, גירעון – שהינו ההפרש בין ההוצאה להכנסה – לא גדול מדי (לא יותר מ-3% מהתמ"ג על פי המוסכמה הבינלאומית הרווחת). זאת, משום שגירעון מוביל לצבירת חוב לאומי (נטל על הדורות הבאים), וגירעון גדול מדי עלול ללבות אינפלציה.

שניים, צפי הכנסות התקציב מוכתב על ידי צפי הצמיחה. עיקר הכנסות התקציב בא ממסים, וגביית המסים מתייחסת יחס ישר להיקף הפעילות במשק, כפי שהוא נמדד על ידי התמ"ג. מכאן, שאם האוצר בהנחותיו ל-2009 מסתמך על שיעור צמיחה של 3.5% – דהיינו, שיעור גידול של כ-3.5% בהכנסות התקציב – הסתפקותו בהגדלת הוצאה של 1.7% מצביעה על כך שהוא חותר חזק למזעור חובה של הממשלה כחלק מהתמ"ג, או שהוא חושש שהאינפלציה תנפח את הוצאותיו ואת גירעונו מעבר לניפוח התמ"ג. ייתכן גם שהאוצר לא מאמין בכל לבו בהנחת הצמיחה של 3.5% לשנת 2009.

כך או כך או כך (וייתכן בהחלט שכל שלוש ההשערות נכונות) מתקבל הרושם שהאוצר שם לעצמו חבילת רזרבה סודית בצד – קואליציה מעורערת כמו נישואים מעורערים.
 
ולמי לא סיפרו? – ל"עבודה"  

חבילה זו שימשה את האוצר בדיון הממשלה להגדלת הוצאות התקציב במשרדים השונים, מבלי שמסגרת העל של התקציב נפרצה. דהיינו, הגדלת ההוצאה של 1.7% כלפי השנה שעברה נותרה כפי שהייתה. התסריט הזה הפתיע את מפלגת העבודה בגלל היעדר הכנה מקצועית מספקת בשורותיה. לא די לדון בעקרונות, חייבים להכיר גם את כל רזי תפעול התקציב. שמירת רזרבה גדולה סבירה בהחלט בתנאים הנוכחיים.  האי-ודאות לגבי 2009 חורגת מכל מה שמוכר לנו זה עשרות שנים. מי יכול לערוב לאינפלציה שאינה גבוהה מ-3% ב-2009, גם אם בנק ישראל עושה את מיטבו. ומי יכול להתחייב על תוואי צמיחה מוגדר, כשהחדשות מיפן ומאזור האירו מורות על התכווצות התוצר ברבע השני של 2008, והסיכויים בארה"ב לא נראים טובים יותר. אפשר לבוא בטענות אל האוצר רק בעניין אחד: מדוע שמץ משיטותיו המתוחכמות לא מובא לידיעת הקהל הרחב, ואפילו לא לידיעת ועדת הכספים בכנסת, או לידיעתו של כל פורום מקצועי בכיר אחר.  לא ברור אם אפשר לבוא בטענות אל ראש הממשלה, שבוודאי הובא בסוד העניין, אך מחמת רחשי אהבתו לראש מפלגת העבודה מילא את פיו מים. כך יצא שתרגיל הכוח של מפלגת העבודה הפך אותה לעוד יותר מוחלשת ונלעגת בעיני הציבור.

והיא דווקא יכלה לצאת גדולה
 
במשק לא-צומח, הגדלה משמעותית (תוספת 1.5% ויותר ולא 0.5%) של ההוצאה הממשלתית היא רצויה ועשויה להחזיר את המשק לחיים. הגדלה כזו כרוכה ביצירת גירעון ניכר בתקציב, שאינה רצויה, או, לחליפין, העלאת מסים כדי להרחיב את ההכנסות. ניתן, לדוגמא, להעלות את מס החברות המרבי שירד מ-61% בשנת 1986 ל-27% ב-2008. כל אחוז נוסף של מס חברות יוסיף עוד כמיליארד שקל להכנסות האוצר. כמובן שגם העלאת מס ההכנסה האישי על המאיון העליון היא אפשרית, ועשויה להניב את המיליארדים שלה. כדאי רק לחדד נקודה אחת: לא כל העלאת מסים תועיל, ולא כל הוצאה תניע את המשק, צריך למצוא את השילוב הנכון ביניהן. ואגב, מצעו הכלכלי המתגבש של אובמה בארה"ב מכביד את נטל המס על המאיון העליון, ועוד יותר על האלפיון העליון, על מנת להרחיב תחומי הוצאה ממשלתית נחוצים.

אבל מפלגת העבודה לא דנה באפשרויות האלה. היא חוששת להרגיז כמה בעלי-מאה (ואגב, לא כולם יתרגזו) שלא אוהבים לשלם מס. חבל, כי זה היה עשוי להיות צעדה הראשון במסע הארוך להיות (שוב?) גדולה בעיני הציבור.