לחבריי בעבודה שחורה
מה יוצא ממלחמת קודש נגד ההון? מלחמת קודש נגד ההון היא כמו כל מלחמה 'נגד' (או 'בעד'). כי להיות נגד 'ההון' זה כמו להיות נגד 'החשמל', נגד 'הכבישים' נגד 'הרכבות' ונגד טחנות הרוח.
אין סיכוי שנמיר כאן את דתו של מי שמתנגד לתיעוש בכל מאודו, אך הרוב הגדול של הקוראים בוודאי מכירים בתרומתו של המזגן לאיכות החיים באוגוסט. לרוב הזה מכוונים דבריו של אבי הכלכלה המודרנית, אדם סמית, שניסח לפני יותר מ-200 שנה את יסודות המשק המודרני: "במצבה הפרימיטיבי של החברה, שבו אין חלוקת עבודה, והחליפין אינם נעשים אלא לעתים נדירות, וכל אדם מספק בעצמו את כל צרכיו, אין צורך לצבור מראש מלאי הון כלשהו ולא לאגור אותו מראש כדי לנהל את עסקי החברה. כל אדם משתדל לספק בעבודתו שלו את צרכיו המתעוררים מפעם לפעם. כשהוא רעב הוא יוצא ליעד לצוד; כשמתבלה מעילו הוא מתעטף בעורה של החיה הגדולה הראשונה שהרג….
"ואולם משהונהגה חלוקת העבודה במלואה, תוצר עבודתו של אדם יכול לספק רק חלק זעום מצרכיו המתעוררים מפעם לפעם. את רוב רובם של הצרכים הללו הוא מספק בתוצר עבודתם של אחרים, שהוא קונה תמורת תוצר עבודתו שלו." (אדם סמית, עושר העמים, מוסד ביאליק והאוניברסיטה הפתוחה, תרגום: יריב עיטם ושמשון ענבל, עמ' 281).
עד כאן, עיקרון היסוד החשוב ביותר של הכלכלה המודרנית – חלוקת עבודה והתמחות. ומכאן, נדבך נוסף, הקושר בין חלוקת עבודה והתמחות ליעילות המושגת בעזרת ציוד הון, ולהעלאת רמת החיים: "כמות החומרים שמספר שווה של בני אדם יכולים לעבד עולה בשיעור גדול ככל שהעבודה נחלקת עוד ועוד; וככל שפעולותיו של כל עובד הולכות ונעשות פשוטות, כן מומצא מגוון של מכונות חדשות להקל ולקצר את הפעולות האלה." (שם, עמ' 281).
אין להסיק מכאן כי ההון הוא רק תחליף לעבודה. העלאת רמת החיים מרחיבה את הביקושים וכולם – העובדים, בעלי ההון ושאר תושבי המדינה – יוצאים נשכרים, כפי שמתואר במשפט הבא: "ולכן, לא זו בלבד שכמות העבודה גדלה בכל ארץ עם הגידול במלאי ההון המעסיק אותה, אלא שבזכות הגידול הזה, כמות שווה של עבודה מייצרת תוצר גדול הרבה יותר." (שם, עמ' 282).
הדברים מובאים פה במכוון בלשונו הציורית של אדם סמית, שכתיבתו – בניגוד לכתיבה התמציתית עמוסת הז'רגון המקצועי של ימינו אלה – מקרבת את הניתוח אל הקוראים. ואולי עוד המחשה אחת שתעזור לשכנע ש"ההון" הוא לא האויב. סמית מבהיר שכאשר הוא משתמש במונח הון, הוא מתכוון למחטיו של החייט, ולכלי עבודתו של הסנדלר. אילו כתב היום, היה מן הסתם מוסיף לרשימה את מעבד התמלילים או את הטלפון של מי שעובד מהבית.
סמית מזהה ארבעה סוגים של 'הון קבוע' – ההון ששותף לעבודה בתהליך הייצור: מכונות וכלי עבודה, בניינים נושאי רווח, קרקע, ואחרון חביב – ההון האנושי. אבי מקצוע הכלכלה אמנם לא משתמש בביטוי 'הון אנושי', אלא מתאר אותו: 'מן הכשרים הנקנים והמועילים של כל תושבי הארץ ובני החברה, קניית כשרים אלה על ידי קיום הקונה אותם בעת הכשרתו, לימודיו או חניכותו מצריכה תמיד הוצאה ריאלית שהיא הון קבוע ומגולם, כביכול, באדם עצמו….מיומנותו המשופרת של העובד כמוה כמכונות וכלי עבודה…" (שם, עמ' 206).
משמע, השכלתו והכשרתו המקצועית של כל אחד מאתנו הופכות אותו לבעל הון לכל דבר. האם עולה על דעתו של מישהו להלאים את ההון הזה? ומדוע תרומתו של ההון האנושי להעלאת רמת חייו של אדם נתפשת כלגיטימית, ותרומתו של הון כספי שנצבר בעבודה קשה, או תרומתו של ציוד שנקנה בהון הזה, לתעשייה, לחקלאות או לתיירות, אינה לגיטימית? איפה עובר הגבול? ומתי מאבדת צבירת ההון את תו הכשרות שלה?
סביר להאמין שכל אחד מאיתנו ישרטט את קו הגבול במקום אחר. יש שיצביעו על ריכוזיות ההון – צבירת הון רב בידי מעטים. אחרים, יתמקדו בשימוש לא-נאות בכוח שההון מקנה. עוד משיבים ידברו על קהות החושים של ההון הפיננסי-הגלובלי שנע ממקום למקום ובמקרים רבים זורע הרס בדרכו.
הכל נכון, ולמה זה חשוב? כי הגלובליזציה – עם ההון הגדול, הדורסני וחסר הסנטימנטים שלה – מעוררת אצל כמה מהאנשים התנגדות נעדרת הבחנה להון. התנגדות זו פוסלת כל שיתוף פעולה בין העובדים לבעלי ההון. זאת, למרות שרבים מבעלי ההון הלא-גדול-מאד נרמסים היום תחת הכוחות הגלובליים לא פחות מעובדים פשוטים בקו הייצור.
זה אומר, שבתקופה כזו ההידברות וההקשבה ההדדית בין ההסתדרות להתאחדות התעשיינים הופכת להיות חשובה מאי-פעם, גם אם ההסתדרות אינה נציגתם הנקייה מכל רבב של העובדים החלשים ביותר, וגם אם התאחדות התעשיינים משמשת לפעמים לפה לבעלי מפעלים מנצלי עובדים, מזהמי סביבה וציניים. ובכל זאת, ההידברות בין שני הגופים הכי משפיעים על יחסי העבודה בישראל תוחמת אינטרס משותף. אינטרס, כשלעצמו, אינו דבר רע, וקיום מפעלים בישראל ומניעת פיטורי עובדים היא אינטרס שמדיר שינה מעיניהם גם של מעסיקים רבים.
זה אומר גם ששיתופי פעולה אחרים, כגון מימון הפעלת עיתון או אתר אינטרנט, בין בעלי ערכים (בעלי הון ערכי) לבעלי הון כספי הם לגיטימיים ובלבד שיימצא האינטרס המחבר. מיותר לומר, שערכים אינם דבר משוריין, והם משתנים ככל שעוד רובד של מציאות מתגלה. מה שמשוריין הוא החיפוש אחר ערכים: יש שמחפשים ויש שלא מחפשים. ומי שרוצה להגן על חירות החיפוש, שהיא לב הדמוקרטיה, צריך להיות
ער להגדרתו החוקית של כלי התקשורת שבו הוא כותב, לפיזור נכון של בעליו, של המפרסמים בו ושל התורמים להחזקתו. ייתכן מאד שבין אותם מממני העיתון יימצאו כאלה שערכיהם אינם חופפים את ערכי הכותבים בו. ומה, ערכי הכותבים בו עשויים כולם מקשה אחת? מי רוצה לקרוא עיתון כזה.
עידן השוק החופשי 
שלום,
אני נהנה מאוד לקרוא את הכתבות שלך…
בקשר לכתבה כאן, אני חושב שעיקר המחאה זה מצד אחד נגד אופי וצורת פיזור ההון, ומצד שני נגד צורת השגת ההון
אהבתיאהבתי
תודה על עוד מאמר מחכים.
אהבתיאהבתי
תודה,
ואני שמחה שקלעתי לדעתכם
אהבתיאהבתי
אני לא מייצג את עבודה שחורה ולא את שקוף, אבל להבנתי המסר של שניהם הוא לא ש"הון רע" ולא ש"אסור לשתף פעולה עם הון". הכרזות כאלה הן אכן לא יותר מדמגוגיה חסרת פשר, ואני מתפלא על כך שאת מייחסת אותן לארגונים אלה.
להבנתי, האמירה המורכבת יותר של עבודה שחורה ושל שקוף היא שמתקיים איזון מסויים של אינטרסים בין "בעלי ההון" (לא במובן של סמית אלא במובן של העשירים מאד במדינה) לבין האינטרסים של שאר הציבור. חלק מהאינטרסים האלה אכן משותפים, אבל קיימים גם אינטרסים מנוגדים רבים. טענתם היא שיש כיום קונסטלציה של תנאים שגורמת לאיזון הזה ליטות לכיוונם של אותם עשירים ושקיימות דרכים שבהן הציבור יכול לפעול כדי להסיט את האיזון לכיוון טוב יותר עבורו.
למשל, חלקים משמעותיים מהעיתונות פועלים כיום בשרותם של אותם עשירים, אם במודע ואם שלא במודע, ו"שקוף" מציעה דרך אפקטיבית להתמודד עם כך. טענתך שניתן לקיים עיתון תוך שיתוף פעולה עם אותם עשירים היא כמובן נכונה בעקרון, אך יש בה טעות פטאלית: האינטרס של העשירים לעולם לא יהיה להטות את האיזון כנגדם, ולכן גוף עיתונאי ששם לעצמו מטרה לעשות זאת לא יוכל לעולם להגיע לשיתוף פעולה כזה.
אהבתיאהבתי
נדמה לי שהשנאה להון משקפת חויה אישית של עובד זוטר או עצמאי זעיר מול בעלי ההון הגדולים – אם להיות ספציפית: החויה שלי ככותבת מול שוקן או נמרודי היתה פחות או יותר חויה של ג'וק שדורכים עליו, עד כמה שאני מסוגלת להבין איך מרגיש ג'וק.
זו כמובן תחושה לא רציונלית, אבל היא משקפת רגש מאד אמיתי.
וזאת הזכות היחידה שאנחנו מצליחים לממש: הזכות לשנוא את מי שמנצל את כוחו העודף כל כך נגדנו. הרי לגרום שישלמו לנו שכר הוגן או יתיחסו אלינו בצורה הוגנת אין לנו כוח.
אהבתיאהבתי
אני לגמרי לא מיחסת ל"שקוף" או "לעבודה שחורה" מסר פשטני. אני רק מנסה לתרום את חלקי בעשיית סדר בנושא נצחי שעולה בשני הפורומים האלה.
ב"עבודה שחורה" הוא עולה בהקשר לצעדי מדיניות כלכליים שונים, וב"שקוף" הוא עולה בהקשר לדרך המימון של האתר.
כל מה שאני מנסה לומר הוא שיש רבדים שונים של "עשירים" ושיתוף הפעולה צריך להיקבע על ידי ריבוד נכון. לא להתיחס לכל בעלי הון כמקשה אחת. שקוף בהחלט יכול לגייס כספים ממפעלי תעשייה, למשל, ובלבד שיהיו רבים כאלה. גם האינטרסים בתוך התעשייה אינם תמיד זהים.
אהבתיאהבתי
אני מבינה לגמרי את התחושה, ודווקא בגללה אני מנסה בכל זאת להפריד בין סוגי מעסיקים שונים ובין מצבים שונים. בתעשייה, למשל, ישנם עדיין מפעלים שמעודדים התאגדות על ידי ועדים ואז התמונה היא אחרת ממה שתיארת. ובכלל, לפעמים יש אינטרסים מקרו-כלכליים (כגון פיחות עכשיו) שבהם העובדים והמעסיקים במגזר היצרני נמצאים באותו צד של המתרס לעומת גורמים במגזר הפיננסי, למשל. את ההבחנה הזו אני מנסה להבליט כאן.
אהבתיאהבתי
אני מסכים עם מייקל – זה עניין של סמנטיקה. כשמדברים נגד "בעלי ההון", אף אחד לא מתכוון לחייט שבבעלותו מחט. הכוונה היא לאותם מתי-מעט שמרכזים בידיהם כמות כזו של הון (קרקע, בניינים, מכונות ושליטה בהון אנושי), שהחלטותיהם הפרטיות והאישיות ישפיעו בהכרח על החברה כולה. מצב כזה שבו לאינדיווידואל יש יכולת השפעה כל כך עמוקה על כל כך הרבה אנשים (כמו למשל נוחי דנקנר), הוא שלילי מעיקרו. הבעייתיות שלו נעוצה בכך שאם האינטרס האישי של אותו אדם יעמוד כנגד האינטרס של החברה כולה, או חלקים נרחבים ממנה, אין הרבה ספק שהוא יבחר בטובתו האישית. כך, ככל שיש יותר הון בפחות ידיים, החברה כככל נפגעת.
הרי בניגוד לאוטופיית השוק החופשי אדם סמית', בשוק של המציאות האינטרס האישי אינו חופף בהכרח את האינטרס הציבורי. יותר מזה, המצב מחמיר והולך ככל שיותר ויותר הון מתרכז בידי פחות ופחות אינדיווידואלים (וכך גם הולך ומתרחק מאותו אידיאל). כמובן, אם אנו לא מרכסיסטים, אפשר לטעון שקיימת נקודת שיווי משקל מסוימת של ריכוזיות ההון שבה רווחת החברה היא מקסימלית. "שקוף", "עבודה שחורה" ועוד רבים אחרים פשוט טוענים שאנו רחוקים מרחק רב מאותה נקודה. המרחק הוא לטובת בעלי ההון הגדולים, כמובן.
אף אחד לא יוצא כנגד ה"הון" כמושג או כעקרון. הכעס והחשש מופנים כלפי "בעלי ההון", במובן של המיוחסים המועטים שמרכזים בידיהם נתח הולך וגדל של ההון במשק. לעיתים אף קורה שמקצרים ואומרים "ההון", במובן בעלי ההון הבודדים, אבל זה מובן מאליו שבכך אף אחד לא מתכוון למחט או לפטיש של הפועל. מתכוונים לכךה שמיליונים של מחטים ופטישים נמצאים בשליטתו הבלעדית של אדם אחד.
אהבתיאהבתי
אני מסכימה לגמרי עם מה שאתה אומר, וכל רצוני בפוסט הזה הוא להסב את תשומת הלב לכך שיש גם בעלי הון לא ענקיים, והם בעצם הרוב. זה לא רק "בעלי המחטים" או "עשרים המשפחות" אלא גם אלפי בעלי הון קטנים שיכולים לסייע לשקוף בלי לאיים על קיומו ועל דרכו.
אותם בעלי הון לעתים קרובות סובלים מהגלובליזציה ומהשוק החופשי המוקצן,ולכן מהווים בני ברית פוטנציאליים לעובדים בנושאים שונים. כל כוונתי בפוסט הזה הוא לחדד את ההבחנות האלה שלעתים מיטשטשות בדיבורים על "בעלי ההון".
אהבתיאהבתי
האם יש הצדקה לבעלות פרטית על מחטים, כאשר בעליהם אינו זה התופר בעזרתם.
אהבתיאהבתי
תמר,
אני מסכימה איתך מאד שיש לעשות הבחנה לגבי תרומות של בעלי הון ותעשיינים ל"שקוף".
התמונה מורכבת ואני בטוחה שניתן לאתר בעלי הון ותעשיינים שיהיו מוכנים לתרום ל"שקוף", מבלי לנסות להשתלט או להשפיע על האג'נדה שלו.
אהבתיאהבתי
יופי, עכשיו כשהנושא עלה על הפרק אני שמחה לראות שיש עוד אנשים שרואים את הדברים באופן הזה.
אהבתיאהבתי
לעניות דעתי, הפוסט הזה ממשיך את הקודם (ניאו-שמיאו) בכך שהוא שם דגש על רב-גוניותה של המציאות. אם הכלכלה "רוצה" אי פעם להפוך למדע "מדוייק" עליה לקבל את העקרון של התבוננות והסקת מסקנות, תוך הבנת המורכבות של הדברים. כן, יש בעולם, ואני מתאר לעצמי שגם בכלכלה, טוב ורע, אבל יש להתבונן היטב בכדי לאתר אותם.
אהבתיאהבתי
מסכימה לגמרי
אהבתיאהבתי
הקישור שנתת לשקוף הוא לאתר משכנתאות של בנק מסוים למשכנתאות. האם הקישור נכון?
את יכולה למחוק את התגובה אם טעית בקישור
אהבתיאהבתי
ארן,
תודה, שקוף שהתכוונתי אליו הוא אתר שנסגר, וכנראה מישהו אחר התלבש על הדומיין.
אהבתיאהבתי