ציטוטים נוסטלגיים שהבאתי לפני שבועיים מספרו של פול סמואלסון "תורת הכלכלה" התפתחו בטוקבק להשוואת הגרסה הניאו-קלאסית לגרסה הניאו-ליברלית. דיון חשוב, אלא שלא אליו התכוונתי מלכתחילה.

אין לי שום יומרה לשפוט בין שתי הגרסאות המונומנטליות, כשם שאין לי שום יומרה להיות מליצת יושר של איזשהו מודל כלכלי אחר. עשרות שנות עבודתי ככלכלנית חידדו אצלי הכרה אחת: כל המודלים הכלכליים מגרדים את קצה-קצה של התופעה האנושית המרתקת הנקראת כלכלה.

ניקח לדוגמא את המודל הקיינסיאני שאני "מואשמת" בהטיה כלפיו. שם ספרו של קיינס, שיצא לאור ב-1936, הוא 'התיאוריה הכללית של התעסוקה הרבית והכסף'. קיינס כתב את ספרו כשהיה בן 53, ונחשב לאחד מהכלכלנים המשפיעים בתקופתו. מכאן אולי גם השאפתנות הבלתי- מוסווית בכותרת.

אך מי שקורא את ספרו של קיינס לא נתקל בתיאוריה כללית במובנה המקובל. אין שם מודל מקיף שמאחד את הסוגיות הכלכליות. מה שיש הוא ניתוחים מיקטעיים נפרדים שלא תמיד מתחברים זה לזה. וישנה גם מסקנה ראשית אחת: הנחת היסוד של הכלכלה הקלאסית, האומרת כי כוחות השוק תמיד דוחפים לתעסוקה מלאה, היא מוטעית או לא-רלוונטית בטווח שאינו ארוך מאד. בטווח חיי אנוש, אבטלה ממושכת היא אפשרית, ובכוחה של הממשלה לטפל בה.

נניח עכשיו לויכוח הבלתי-נדלה אם מסקנה זו מוכחת או לא. יותר חשוב לראות שמלבדה כל דיונו התיאורטי של קיינס נתון לפרשנות אינסופית. משמע, זה אינו בדיוק מודל. זו כתיבה תנכית-נבואית, ספרותית, מסאית-גאונית, פואטית – מה שתרצו. ובגלל כל אלה, דווקא בגלל כל אלה, הקריאה בספרו של קיינס היא תענוג צרוף גם שבעים שנה לאחר כתיבתו.

כי במרחק השנים מתברר, שלא בטוח מה חשוב יותר ב"תיאוריה הכללית" – הטיעונים או המוסיקה שלהם.

מוסיקה של פולמוס שמתנגנת כבר בפרק המבוא: "אני חייב לבקש סליחה אם במרדף אחר הבחנות חדות כתיבתי הפולמוסית כשלעצמה הינה חריפה מדי". מוסיקה של כבוד עצום לעובדות ולפרטים – קיינס היה כלכלן עתיר ניסיון בממשל, בעסקים, בבורסה, ובכמה מההסדרים הבינלאומיים ההיסטוריים של תקופתו (הסכם ורסאי, ברטון-וודס), והנאמנות לעובדות קודמת אצלו לתיאוריה. מוסיקה של שפה עשירה ויפה שתמיד הולכת יד ביד עם עושר מחשבתי.

ההכרה בחשיבותו של הפולמוס והעיסוק הכמעט כפייתי בפרטים מעידים כי קיינס, במהותו, לא היה איש של מודל קשיח. הוא השתמש במודל כי ידע שזו הדרך המובילה למוחם של עמיתיו למקצוע כפי שהוא מעיד כבר במשפט הראשון של ספרו: "ספר זה ממוען במיוחד לחברי הכלכלנים". אך בלהט הפולמוס קיינס מתפתל סביב עצמו לא-פעם וסותר את עצמו לא-פעם.

סתירותיו הפנימיות של קיינס אכן משמשות כעילה לביקורת עליו. אבל, לטעמי, השארתן במקומן רק מעידה על גדולתו. שנות בגרותו של קיינס – שנות מלחמת העולם הראשונה והשנייה – היו סוערות.
ושעת סערה היא שעת סתירות בלתי מתיישבות בתפישת המציאות.

דוגמא יפה מתקבלת בימים אלה כשהאינפלציה מרימה ראש בשווקים העולמיים ובישראל. להעלות רבית? אנחנו לא אשמים, זו עליית מחירים מיובאת. אבל האינפלציה עולה, והעלאת רבית עשויה לסייע לבלימתה. כן, ומצד שני, העלאת רבית מדכאת את ההשקעות, לוחצת את שער החליפין כלפי מטה ושוחקת את רווחיות הייצור, פוגעת בלווים גדולים ועלולה למוטט כמה מהם, ובקצרה, מדרדרת את המשק לתחתית. נכון, אבל אם התאמתה ההדרגתית של הרבית תעוכב, מה שעכשיו הוא עליית מחירים קלה עלול להפוך לספיראלה אינפלציונית שתחייב בהמשך מהלומת רבית ואמצעים חמורים אחרים.

ובכן, להעלות רבית או לא? להיות החברה הכי טובה של בן זוגך/ילדייך/ אחותך/שכנתך מהדלת ממול, או לא? תשובה א' הבלעדית מדוקלמת כל יום בתוכנית הפסיכולוגיה בטלוויזיה. תשובות ב', ג', ד', ה'…. הלא הן כתובות בספרות היפה.