ראיון מעניין ב-TheMarker נפתח בציטוט מפי חתן פרס נובל לכלכלה, רוברט לוקאס (על הצמיחה אי אפשר להשפיע – אז עדיף לטפל באינפלציה, 4.7.2008). לוקאס ושותפיו לשיחה, קנת ארו ואריק מסקין, אנשי אקדמיה אמריקאים עטורי פרס נובל, שהו באותו שבוע בכנס שאורגן על ידי המכון ללימודים מתקדמים והחוג לכלכלה באוניברסיטה העברית בירושלים.
וכך אומר לוקאס בפתיח של דבריו: "באינפלציה אפשר לשלוט אך בצמיחה אי אפשר. הצמיחה מושפעת מיותר מדי גורמים". ובהמשך, הוא מוסיף: "המדיניות הכלכלית אינה סימטרית ביכולת שלה לטפל בשני הגורמים האלה – ולכן צריך לטפל רק במה שאנחנו יכולים לטפל – באינפלציה – ולעזוב את הצמיחה".
התבטאות זו של לוקאס תמוהה משום שהיא מערבת יחד עובדות שאינן ניתנות להכחשה עם שיפוט מקצועי-אישי. עירוב שאין מצפים למצוא בדבריו של איש אקדמיה בשיעור קומתו.
הצמיחה מושפעת מיותר מדי גורמים? גם האינפלציה מושפעת מאינספור גורמים, והנה כמה מהם: הגדלת הוצאות הממשלה בגלל מלחמה, בגלל קליטת עולים, בגלל רצון לספק תעסוקה, או בגלל כל מניע פוליטי אחר; התייקרות חומרי הגלם בשווקים העולמיים; פיחות ערכו של המטבע הלאומי (השקל, למשל) לעומת המטבעות האחרים, ועליית המחירים הנקובים במטבע מקומי בעקבותיו; לחצי שכר שמתפשטים במשק; בצורת או כל אסון טבע אחר; שנת שמיטה. כל אירוע כזה טומן בחובו גרעין אינפלציוני, שנביטתו תלויה בנסיבות ובתגובת הממשלה.
בהינתן כל אלה, לא בטוח שאפשר לקבוע כי הצמיחה מושפעת מגורמים רבים יותר מאשר האינפלציה – שתיהן משקפות הכ-ל: כלכלה, חברה, פוליטיקה, תרבות, אווירה. מה שבכל זאת מבדיל ביניהן הוא יכולתה של הממשלה להשיג שליטה עליהן. באינפלציה, השליטה יכולה להיות קלה ומהירה. בצמיחה, המונח הכוונה מתאים יותר. עם זאת, מי שמכיר את תולדות יעד האינפלציה בישראל יודע שהיו לא מעט החמצות בהשגתו, ולא מחמת חוסר תשומת לב או אי-השתדלות של בנק ישראל.
אכן, האינפלציה מגיבה מהר לאמצעים קשים. ניתן תמיד לחנוק אותה באחת על ידי רבית גבוהה וקיצוץ בתקציב הממשלה. אבל בחנק כמו בחנק, פעילותו של המשק ותעסוקתו נפגעות קשה. או במילים יותר פשוטות: הניתוח עבר נפלא, מה חבל שהפציינט הלך לעולמו. זו הסיבה שידיהם של סטנלי פישר, בן ברננקי ועמיתיהם רועדות בתקופה האחרונה.
האי-סימטריה בין אינפלציה לצמיחה שלוקאס מזכיר, מתמצית אם כן בהיעדרו של משתנה מפתח כגון הרבית בטיפול בצמיחה. ברם אם לא מחפשים שליטה מלאה אלא רק הכוונה (ומי אמר שחייבים תמיד להשיג שליטה מלאה? צמיחה אינה אירוע דרמטי כמו אינפלציה) אפשר לכוון את הצמיחה על פי היעדים הלאומיים. ניסיונה של ישראל בשנות ה-50 וה-90, מוכיח שכאשר הממשלה רואה את עצמה מחויבת לצמיחה ולתעסוקה היא, בפעולותיה, מצליחה להשפיע עליהן.
מנגנון ההשפעה בצמיחה יותר מורכב מאשר באינפלציה. בצמיחה, הורדת רבית או הרחבה תקציבית, כשלעצמן, לא בהכרח יועילו. ללא אמצעי לוואי הן עלולות להתבזבז ואף ללבות אינפלציה. אבל בצירוף מדיניות מיקרו-כלכלית משלימה – ליווי ההרחבה הכספית בתוכנית ממשלתית להשקעה בתשתיות, במו"פ, או ביצירת תעסוקה – ההרחבה הממשלתית הוכיחה פעמים רבות שהיא עשויה להועיל. גם שינוי תפישתה של הממשלה בנושאי סחר חוץ ומדיניות שער החליפין יכול לתרום. את כל אלה, שפירושם תשומת לב ממשלתית לפרטים ויומרה של הדרג המקצועי בממשלה להבין מעט כלכלה, לוקאס דוחה באופן סמוי בגלל אמונותיו המקצועיות.
לוקאס הוא איש אוניברסיטת שיקאגו הידועה באסכולה הייחודית שלה. יש גם תפישות אחרות. לפני כשבועיים פנה אלי קורא וביקש המלצה לספר כלכלה ידידותי. נזכרתי בתנ"ך של לומדי הכלכלה בשנות ה-50 עד שנות ה-70. ספרו שובה הלב של חתן פרס נובל לכלכלה, פול א. סמואלסון, יצא לאור לראשונה בשנת 1948 ותורגם לעברית בשנת 1962.
וכדי שתשתכנעו שהזמן אמנם חלף אבל הכלכלה אותה כלכלה, הנה ציטוט מפתח-דבר של הספר: "מלבד עדכון העובדות הכנסתי בה פרקים וסעיפים חדשים על הבעיות שיעמדו לפנינו בעשור הבא:…שינוי מעמדה הבינלאומי של ארה"ב על כל משמעויותיו לגבי מאזן התשלומים…, וכן הברירה הקשה הכרוכה באפשרות של אינפלציה מסוג חדש, שמקורה בעליית הוצאות הייצור" (פול א. סמואלסון, תורת הכלכלה, סטימצקי בע"מ, 1962, עמ' ה').
סמואלסון ממשיך ואומר: "במקומות שונים בספרי העליתי את מה שאני מכנה 'המזיגה הניאו-קלאסית הגדולה': זוהי מזיגה בין שיטת העיון החדשה לקביעת ההכנסה הלאומית לבין עקרונות הכלכלה הקלאסית'" (שם, עמ' ו').
שיטת העיון החדשה הריהי התיאוריה הקיינסיאנית, שהחלה לחלחל למדינות המערב בשנות ה-30 והגיעה למלוא פריחתה כשגויסה למאמץ השיקום לאחר מלחמת העולם השנייה, עידן כתיבת הספר. או, בניסוחו של סמואלסון: "לפי השקפה זו (הניאו-קלאסית), שומה על מדע הכלכלה בימינו להורות לחברות הדמוקרטיות איך להתגבר על האבטלה ועל האינפלציה" (שם, עמ' 12). כלומר, אליבא דסמואלסון, ישנה סימטריה מלאה בהצבת הצמיחה והאינפלציה כיעד לאומי. מה נשתנה מאז? הכלכלה הקלאסית נותרה אותה כלכלה קלאסית, רק שבשנות ה-70 גרסתה המרכזית הפכה מניאו-קלאסית לניאו-ליברלית.
עשרות שנות שובע ורגיעה במערב הקהו את התובנה העמוקה שהנחתה את סמואלסון בהצגת דבריו. תובנה שמשתקפת בפרק א' של ספרו: "אבל, לא פחות מכך חשובה
העובדה, שקיום דמוקרטיה בריאה קשור קשר הדוק בקיום תנאים המבטיחים תעסוקה רבה ויציבה וסיכויים טובים למחיה. עדות לכך הם המאורעות ההיסטוריים במאה העשרים.
לא נגזים אם נאמר כי הסיבה לצמיחת משטרי רודנות ולמלחמת העולם השנייה, שבאה בשל כך, הייתה נעוצה במידה מרובה באוזלת ידה של האנושות לפתור בעיה כלכלית זו, ועדיין מוסיף עולמנו לעמוד במבחן זה" (שם, עמ' 3).
הכלכלה, אם כן, אותה כלכלה, והסוגיות צמיחה-תעסוקה-אבטלה-אינפלציה הן אותן סוגיות. סמואלסון, כדרכו מנסח אותן בכנות ובאנושיות: "לפיכך, יש לזכור כי בכל מצב כלכלי מסוים קיימת רק מציאות שרירה אחת אף אם לעתים קשה להכירה ולייחדה. אין בכלכלה תורה אחת למפלגת הדמוקרטים ותורה שנייה לרפובליקנים…ורוב הכלכלנים תמימי דעים פחות או יותר לגבי העקרונות הכלכליים המעצבים את המחירים ואת התעסוקה.
ברם, אין זאת אומרת, כי אותם כלכלנים הם תמיד בדעה אחת גם בכל הנודע למדיניות הכלכלית. יתכן שכלכלן פלוני הוא בעד תעסוקה בכל מחיר, ואילו כלכלן אלמוני סבור כי תעסוקה מלאה אינה הדבר החשוב ביותר" (שם, עמ' 6).
נדמה לי שהפסקה שלעיל היא ההמחשה הטובה ביותר לפער המתגלה בין סמואלסון ושותפיו ללוקאס ועמיתיו. ואולי, הבחנתו הבאה של סמואלסון תבהיר את הפער עוד יותר : "אין איש מצפה שנגיע לדיוק מתמטי. אדרבא, אם רק נצליח למצוא את הכיוון הכללי של ההתפתחות ולברר את הסיבה והמסובב במשק, ייחשב הדבר לצעד גדול קדימה" (שם, עמ' 5). לוקאס, אגב, בנאום פרס הנובל שלו מזכיר את סמואלסון כדמות המעצבת הראשונה שלו בלימודי הכלכלה. הדמות המקצועית המשפיעה המוזכרת שנייה בקורות חייו היא מילטון פרידמן. אכן מופלאות הן הסתירות האנושיות.
עידן השוק החופשי 
כתבייך מאירי עיניים, במיוחד בנוף צחיח כשלנו.
אך מן הראוי לזכור כי גם המדיניות הקיינסיאנית, שמטרתה המקורית היתה יצוב הכלכלה ופיתוח, נחטפה על ידי מוסד הבעלות העסקית. כך הפך לו הקיינסיאניזם לקיינסיאניזם צבאי, והפיתוח הציבורי הוחלף במערכת סובסידיות לאנשי עסקים ותאגידים רב לאומיים. אין פלא אם כן כי המערכת שווקה לבסוף חיים במהלך שנות ה-70, ואת מקומו של ההצבר האינפלציוני תפס ההצבר הדפלציוני-פיננסי.
למעשה, הכלכלה הניאו-קלאסית טעתה מלכתחילה, בהיותה מבוססת על סדרה של הנחות יסוד חסרות משמעות (כגון היצרנות של מוסד ההון). לכן התורה המוניטריסטית אינה מופרכת יותר באופן משמעותי מהניאו-קלאסית, אלא מבטאת את המשכה האבולוציוני.
כאמור, אני חש הכרת תודה גדולה על מאמרייך. האם תעשי עמנו חסד ותשתפי את קוראייך בקורותיך מעבודתך במשרד התמ"ס?
אהבתיאהבתי
זה נכון שהסובסידיות הגיעו בחלקן לתאגידים ולאנשי עסקים,וכי לאן הן יגיעו בכלכלת שוק? אבל, באלטרנטיבה הנוכחית כל הפעילות המופרטת, למשל בתשתיות, מגיעה לידי אותם תאגידים ואנשי עסקים.לכן גם ההתעשרות המטורפת של יחידים שלא הייתה בכלכלה הקיינסיאנית.
לטענתך השנייה, אני גם לא חושבת שהכלכלה הקיינסיאנית שבקה חיים, נחכה ונראה מה יקרה עכשיו כשהעולם ייכנס לשפל כלכלי.
ולבסוף, לא התיימרתי לשפוט בין הטיעון הקיינסיאני למוניטריסטי, רק להדגיש את הצניעות והזהירות של נציג בולט של האסכולה הניאו-קלאסית לעומת המוחלטות של נציג האסכולה המונטיריסטית נוסח שיקאגו.
אהבתיאהבתי
כי אני לא מבינה כלום בכלכלה (עוד פחות מקורט וונגוט) אבל הכותרת ריתקה אותי ובדחילו התחלתי לקרוא.
נשארתי מרותקת ואסירת תודה.
עשית לי סדר גדול במושגים של צמיחה ואינפלציה וגם בכמה תיאוריות שלא הייתי מודעת להן, והכל בלשון שווה לכל נפש
ועל כל אלה – המון תודה.
אהבתיאהבתי
כי אני לא מבינה כלום בכלכלה (עוד פחות מקורט וונגוט) אבל הכותרת ריתקה אותי ובדחילו התחלתי לקרוא.
נשארתי מרותקת ואסירת תודה.
עשית לי סדר גדול במושגים של צמיחה ואינפלציה וגם בכמה תיאוריות שלא הייתי מודעת להן, והכל בלשון שווה לכל נפש
ועל כל אלה – המון תודה.
אהבתיאהבתי
כל הכלכלנים האמריקאים משנות הארבעים ואילך גדלו על סמואלסון, כולל כל אלה שהתרחקו ממנו לאחר מכן עד קצה הימין. אפשר לא להסכים עם סמואלסון (אישית אני נוהג לעשות את זה שלוש פעמים לפני הקפה של הבוקר) – אבל הוא פחות או יותר המציא את המקרו-כלכלה כפי שאנו מכירים אותה היום. אי אפשר להתעלם ממנו.
אהבתיאהבתי
אסתי,
תודה, שימחת אותי באמת.
צביקה,
אני מקבלת את הניסוח שלך, ובכל אופן רואה סתירה אנושית באופן שלוקאס מציג את הדברים.
אהבתיאהבתי
חופשי,ובו דברים דומים מאוד למה שאת כתבת.
http://www.notes.co.il/tamar/38546.asp
http://www.commondreams.org/views04/0929-04.htm
Rethinking Free Trade.
WHEN PAUL Samuelson, the dean of American economists, begins questioning the benefits of free trade, it is a bit like the pope having doubts about the virgin birth. But Samuelson, a Nobel laureate and the author of America's best-known economics textbook, has reopened a debate on the most settled issue in economics. He's done it with a stunner of an article in the Journal of Economic Perspectives that has created immense controversy — and an opportunity for Americans to rethink previously unchallenged assumptions.
אמנם יפה שבעת זקנתו יש לפול סמואלסון השגות על העמדות שהחזיק בעבר,אבל לדעתי,זה קצת מאוחר.
אהבתיאהבתי
תודה על ההפנייה לסמואלסון. אגב, זה לא מדויק לומר שהוא הטיף בעבר לסחר חופשי בכל מצב. אפילו בספר הלימוד המפורסם שלו הוא אומר שסחר חופשי לגמרי נכון כשכל המדינות שרויות בתעסוקה מלאה, כשחלק מהמשקים שרויים בתת-תעסוקה (כמו היום סין והודו) הסיפור הוא אחר.
אהבתיאהבתי