"תכירו את הבנקאים שהעבירו את המידע שקשור למחירי העמלות וטיפחו את יחסי הקרבה בין המתחרים". זה אחד ממשפטי המפתח בתחקיר ענק של מוסף ידיעות אחרונות, 7 ימים, מה-27.6.2008.

באותה פסקה נמנים שמותיהם של ארבעת עובדי הבנקים הגדולים ששוחחו לפעמים ביניהם על עמלות. ועוד נאמר בה בטון חגיגי: "סליחה אם שכחנו מישהו, אבל אל דאגה. בהמשך נשלים את התמונה ונציין שמות נוספים, בהם המנהלים הבכירים שהיו מעודכנים בפרטים".

ואכן, חמשת עמודי הכתבה מכילים שמות, ציטוטי עדויות שהושמעו בועדת חקירה של הכנסת ב-2007, ואפילו צילומי מסמכים. אלא שלאחר רוב מהומה, מתברר שרוב העובדות שמובאות בכתבה ידועות כבר שנים. חקירה בנושא נערכה על ידי הרשות להגבלים עסקיים בשנת 2004. אך כתב אישום לא הוגש, ולא הוטלה שום הגבלה אחרת על העבריינים לכאורה.

האין-פעולה אינו נובע מהיעדר סעיף מתאים בחוק. על פי הנאמר בכתבה "במדינות המערב ובישראל כבר נקבע מה נדרש כדי להוכיח שחברות שאמורות להתחרות ביניהן מקיימות קשר שאינו חוקי. בשוק שבו פועלות רק קומץ חברות, כמו הבנקים אצלנו, איןצורך לתפוס הסכם חתום שמפרט הסכמות שנעשובחשאי. די להוכיח שקיים מה שבית המשפט העליון הגדיר 'רמה מינימלית כלשהי של הבנה משותפת, הסכמה אושיתוף פעולה בין הצדדים'".
 
אבל כפי שנאמר בסיפא של הפסקה שלעיל "וגם את זה לא הייתה כל דרך להוכיח". הגיוני לגמרי, ואני מוכנה לערוב שעולם לא תהיה דרך כזו. כשם שלא תהיה דרך להוכיח שהבנקים מתאמים ביניהם את ריביות הזכות וריביות החובה. וכשם שלא תהיה דרך להוכיח שאליקו מדוכן העגבניות הראשון משמאל ברחוב מחנה יהודה תיאם מחירים עם כפיר מהדוכן השלישי מצד ימין.

כן, אליקו וכפיר דיברו על הקרה ועל מה שהיא עושה ליבולים ביום ב' בבוקר, והעלו את מחיר העגבניות בשקל לקילו ביום ג' בבוקר, אז מדוע אף אחד לא חוקר אותם על העלאת מחירים מתואמת? רגע, מה קרה? אליקו וכפיר מחליפים מידע, ומידע זמין לכל הוא תנאי הכרחי לקיומה של תחרות משוכללת. ובנוסף, זה באמת משנה אם אליקו וכפיר יתחילו לצעוק באותה שנייה "קילו בשבע שקל", או אליקו יצעק את זה ב-9.40 וכפיר ב-9.45?.

ומה אם גליה מאור מלאומי תכריז מעל הבמה בכנס נכבד, לאוזניו של צבי זיו מהפועלים שאולי גם יגיב, שבנק לאומי לא יוכל להסתפק בריבית המשכנתא הנוכחית? מה זה – תיאום רביות מתוחכם? ניתוח אקדמי מעמיק? שחרור קיטור? התבטאות אסרטיבית של אישה בעולם גברי עוין?  מחקו את המיותר.

מכל אלה צריך כבר להיות ברור, אין דרך למנוע חילופי מידע בין מתחרים. חילופים כאלה שנתפשים כטבעיים והכרחיים בשוק של קונים ומוכרים רבים (עגבניות במחנה יהודה) נתפשים כנפשעים כשהמוכרים מעטים. אך במדינה קטנה כישראל לעולם יהיו מוכרים מעטים בבנקאות, ביטוח, חשמל, גז, תחבורה ציבורית ובריאות – ומה, הם לא ידברו?

עובדת החיים הזו הובילה את הכלכלה הישנה לפתרון פרגמטי: קביעת מחירים מסוימים על ידי הממשלה או לפחות פיקוח עליהם. איני מכירה מספיק את ההיסטוריה של הפיקוח על הבנקים בישראל, אך נקודה אחת לגביו מאד ברורה: היום, במוצהר, הוא רואה את ייעודו העיקרי בשמירת היציבות הפיננסית ומתעניין פחות בשמירת זכויות הצרכן. לצדו, גופי ההגנה על הצרכן שהיו במשרד התעשייה והמסחר ובהסתדרות למעשה התאדו.

במקום גופי הפיקוח של העבר הוקמה הרשות להגבלים עסקיים, סוג של כיסוי מתוחכם לדה-רגולציה – הסרת התקינה, הבקרה והפיקוח – שמתרחשת בישראל מאז סוף שנות ה-80. דהינו, גם כאן, כמו בהרבה תחומי חיים אחרים, ההכרעה שצריכה להיות פוליטית וערכית הועברה למשפטיזציה מתוחכמת, מתוחכמת כל כך שכמעט אף פעם אינה מגיעה להכרעה.

כי בשום מצב בכלכלה לא ניתן להצביע על הרביות והעמלות הנכונות והצודקות. כשהבנקים מאד מרובים, יש לשער שהתחרות תלחץ אותם ללכת לקראת הציבור. כשהצניעות עומדת בראש הערכים הלאומיים, יש לשער שבעלי הבנקים ומנהליהם לא ידחפו לעמלות מטורפות.

ואם המציאות היא כפי שהיא בישראל היום, הדרך היחידה להתמודד עם כשל השוק היא על ידי מסירת הסמכות לאישור גובה העמלות והרביות לרשות ממשלתית. ואז, כמובן, תתקבל התוצאה השערורייתית שכמוה עוד לא נראתה: ריביות ועמלות זהות או כמעט זהות בכל הבנקים. אך הודות למעורבותו של מנגנון ציבורי – חסר יידע, פוליטי ומושחת מתוקף היותו ציבורי ולא פרטי –  יש סיכוי שמקצת מנימוקי החברות לבקשת עדכון המחירים, ושיקוליה לכאן ולכאן של הועדה ידלפו לפעמים לציבור ויעוררו תגובה הולמת. למרבה הצער, זה המרב שניתן לעשות בעניין המורכב של חברות גדולות השולטות במשק קטן.