ניסיונו הטרי של האוצר להעביר כספים מציבור הביניים לאתם-כבר-יודעים-מי לגיטימי כמו כל צעד כלכלי אחר. מי אמר שצריך לדאוג דווקא לרווחת המעמד הבינוני? פעם פלורנס כהן מאשדוד, ופעם יבגני טרחוב מקיסריה. הבעיה מתחילה כשמנסים לפטם אותנו בסיפורי אגדה. תשמעו, הם מסבירים, לא סתם אנחנו פוגעים בקרנות ההשתלמות, זה למען הצמיחה.

על פי הודעת האוצר לעיתונות, מיום 11.6.08, צמצום הטבת המס לקרנות ההשתלמות יוסיף להכנסות האוצר 2.2 מיליארד שקל לשנה.  לא נחלוק על האומדן הזה. אך קצת מוזר לראות בתחשיב האוצר, כי הסכום של 2.2 מיליארד שקל נשאר קבוע בכל אחת מהשנים 2015-2009. איך יתכן שבמשק צומח, שבו היקף תשלומי השכר עולה, אומדן ההפרשה לקרנות ההשתלמות והטבת המס הנגזרת ממנה קופא על מקומו במשך שבע שנים?

אבל נעזוב לרגע את ההסתייגויות הקטנוניות, ונעבור לכסף הגדול. ביטול הפטור ממס על הפרשת המעביד לקרנות ההשתלמות נועד לממן חלקית הורדה במס חברות ובמס הכנסה על יחידים. היקף גביית מס החברות ב-2006 הסתכם בכ-32 מיליארד שקל. שיעור מס החברות  המרבי באותה שנה היה 31%  (על חלק מהחברות, למשל מפעלי תעשייה מאושרים, חל מס מופחת). כלומר, כל אחוז של מס חברות משמעו מיליארד שקל ויותר לשנה.

שיעורו המרבי של מס החברות אמור לרדת עכשיו עד ל-20% ב-2015. הוא יורד ככה בהתמדה מאז שנת 1986, בה עמד על – לא ייאמן – 61%. איבוד הגבייה השנתי בעקבות הפחתתו העקבית של מס החברות מסתכם אם כן ב-35 מיליארד שקל ב-2008 (שיעור מס של 27%).  כמה כבישים, כמה בתי-ספר, ואיזה העלאה בקצבאות הזקנה והנכות היה אפשר לממן בסכום הזה?

כדאי לדעת עוד שמסך ה-32 מיליארד שקל שנגבו במס חברות ב-2006, כרבע (8 מיליארד) נגבו במגזר הפיננסי. ונשאלת השאלה כיצד הויתור על מס מועיל לצמיחת מגזר זה? וכיצד צמיחתו – שיש המכנים אותה "התנפחותו" –  מועילה לצמיחת המשק. לא, אני לא אנטי-בנקים ואנטי-פיננסים, אני מכירה בנחיצותם. אני רק תוהה מה היה קורה אילו פחות כסף נותר בידי אותו מגזר – האם ייתכן שראשיו היו מתמתנים מעט בדרישות השכר שלהם? או שמא מנהליו היו נזהרים טיפה יותר במתן אשראי למשקיעי נדל"ן רבי השראה בקזחסטן?

אל אלה מצטרפת זווית ההסתכלות על מס ההכנסה. נניח, כעמדת האוצר, שהורדת המס בכל מדרגותיו רצויה ותתרום לצמיחה. מדוע היא חייבת להיעשות על חשבון ההטבה לקרנות ההשתלמות שמוגבלת בתקרת הכנסה (כ-16 אלף שקל לחודש לשכיר, וכ-18 אלף שקל לחודש לעצמאי), ולכן מטיבה בעיקר עם המעמד הבינוני. האוצר טוען ש-87.5% מהפטור לקרנות ההשתלמות מרוכז בשלושת העשירונים העליונים? טענה יפה, לאור העובדה ש-94% מגביית מס  ההכנסה מרוכזת שם. כך, שמן הסתם, ההטבה הגלומה ברפורמת מס ההכנסה תופנה עוד יותר לעשירונים אלה מאשר פטור קרנות ההשתלמות. כדאי גם לראות, שיותר מ-20% מגביית מס ההכנסה מקורה במאון העליון. הוא ייצא נשכר מאד מרפורמת המס, בעוד שהטבת קרנות ההשתלמות מדגדגת את תקציב הפיצוחים שלו.

ואם מאון עליון, חשוב לדעת שדרגת המס השולי הגבוהה ביותר  בישראל נעצרת בהכנסה חודשית של 37 אלף שקל. הכנסה כזו היא בערך ממוצע העשירון העליון בישראל. מעליה נפרש זנב ארוך של הכנסות עתק. על פי תחשיב ראשוני שערכתי, כל אחוז אחד של תוספת מס למאון העליון (שהכנסתו הממוצעת נאמדת בכ-90 אלף שקל לחודש ב-2006) יניב יותר מ-200 מיליון שקל לשנה לאוצר. האם באמת מוצדק להוריד את שיעור המס של המאון הזה ל-42% ב-2015? או שאולי, לאור השתוללות ההכנסות שם, כדאי דווקא להגדיר דרגת מס, נגיד 50%, להכנסות העולות על 100 אלף לחודש?

חכמי האוצר יפתחו כאן בסיפור האגדה: השארת יותר הכנסה נקייה בידי בעלי המשכורות הגבוהות, או הותרת רווחים בלתי מחולקים בדי החברות – אין תמריץ טוב ממנה לצמיחה. אלא שלאגדה הזו, כמו לכל סיפורי הנסיכים, אין כל סימוכין. העדויות בכלכלה, כמו בכל עלילות החיים הנפתלות,  הן תמיד אך ורק נסיבתיות.

בבדיקה הכי בסיסית של המשק הישראלי רואים ירידה במס חברות מ-61% ב-1986 ל-29% ב-2007 – מתנה שהיקפה השנתי נאמד ב-33 מיליארד שקל, והיקפה המצטבר כל אותן שנים מגיע למאות מיליארדי שקלים. מה קרה לצמיחת המשק בתקופה זו? שיעור גידולו השנתי הממוצע של התמ"ג לנפש צנח מ-3.8% בתקופת 1950-1986 ל-1.8% בתקופת 1986-2007.

נכון, נפילת הצמיחה איננה הוכחה חד-משמעית, כל כך הרבה דברים השתנו במשק בתקופת זו. אך גם המחשותיו של הקשר ההפוך – דהיינו, עדויות על האצת הצמיחה במדינות שעברו רפורמת מס – אינן טובות ממנה. אין כל הוכחה לכך שהורדת מס החברות תורמת לצמיחה. אין אפילו סימן לכך שויתור המס על ההכנסות הכי גבוהות דוחף את המוטבים להקמת מפעלים בערי הפיתוח. ואם כן, למה דחוף כל כך לרוני בר-און לגשת דווקא לקרנות ההשתלמות? שאלה טובה.