כשסיפרתי לאבי שהחלטתי ללמוד כלכלה, הוא אמר: יופי, תסחבי את התיק של השררר.  אבי היה פרא אדם שונא שררה מאין-כמוהו. הוא לא ידע הרבה על מקצוע הכלכלה, אבל הכיר מספיק את החיים הציבוריים כדי לקלוט שכלכלן הוא תמיד נושא כלים של מישהו.

אבי, שלא למד מימיו כלכלה, לא חווה את הקסם שבמודלים הכלכליים: ההיגיון הבהיר, הניסוחים החדים, הטיעונים המושחזים, והעיקר, השלטת הסדר במציאות כאוטית. אני, שכן למדתי, זרחתי מאושר כשהייתי בטוחה שאני מבינה מדוע פורצת אינפלציה, ואיך משיגים תעסוקה מלאה. כן, כמו כולם, בסיום ה"מבוא לכלכלה" כבר יכולתי לפתור את בעיותיה הכי קשות של האנושות.

ביטחוני הבלתי מעורער ספג מכה קשה כשהתחלתי לעבוד ככלכלנית יישומית. פתאום נאלצתי לראות את העובדות, שלא תמיד רוצות להתגהץ לתוך המודל. למרות זאת, שנותיי הראשונות ככלכלנית במשרד ממשלתי הקנו לי תחושת ערך עצמי. יש משהו טוב בלהיות שוליה. איסוף החומר, עריכת החישובים, ניתוחם וסיכומם בכתב – אם הם נעשים ביושר – מקנים למבצעם סיפוק וגאווה של סנדלר הגון.

אלא, שלרוע המזל, תקופת הסנדלרות חייבת מתי שהוא להסתיים. זו, למצער, מסקנתם של רוב האנשים השואפים להכרה מקצועית והכנסה סבירה. בימי בשרות הממשלתי, הדרבון להתקדמות מוכחת נבע ממניעים בסיסיים כמו: חדר שאינו קיטון, כיסא עם ריפוד, ושולחן נקי מחריטות.

רגע היציאה לעולם הגדול הוא הרגע שבו הובהר לי מהי סחיבת תיק. לא חשוב מה הייתה המשימה – ייצוג המשרד באחת מוועדות הכנסת, או ראיון עיתונאי – ההבנה נחתה עלי באחת: אה, בשביל זה אני כאן, חבריי הטובים חיפשו עם מי לחלוק את העונג הצרוף של המפגשים האלה. אודה, לבושתי, לא הגעתי לשלב התקשורתי האולטימטיבי, אותו ניסח פעם פוליטיקאי ציני וכריזמטי ידוע במדינת ישראל: הם (חברי הכנסת והעיתונאים) שואלים אותי דבר אחד, ואני עונה להם דבר אחר.

המיומנות להגיד את הדבר האחר היא שהופכת את פקידי הממשלה הבכירים לכה מבוקשים במגזר הפרטי. ניסיונם התקשורתי, הכרויותיהם המקצועיות, ובמיוחד יכולתם המוכחת לפענח קודים ארגוניים, נחוצים בעסקים לא פחות מאשר במגזר הציבורי. ובמילים אחרות, מנהל המחלקה הכלכלית בבנק גדול, או איש הדירקטוריון של חברה מכובדת, חייבים לדעת לסחוב את התיק. לא, חלילה, של השר הפוליטיקאי המושחת, אלא של בנה המוכשר של אשת העסקים הרוחנית, חובבת המדיטציה הטיבטית.

וכאן, במאמר מוסגר, חבויה שאלת השאלות, שכמה מחבריי הטובים שואלים את עצמם עד היום הזה: מה עדיף על מה – לעבוד בשירותו של פוליטיקאי שחייב לגייס כספים לפריימריס או של איש עסקים שחייב להנפיק אג"ח על הנדל"ן שלו בקזחסטן? איפה החופש האמיתי – בניהול מחלקה כלכלית ממשלתית, שלכאורה חייבת לציית ל"כללים", או בכתיבה עיתונאית לכאורה חופשית, שמחייבת לנחש בלי מילים את כוונתם של המפרסמים ואת צרכיו העסקיים המגוונים של בעלי העיתון.

הדילמה הזו הופכת להיות עוד קשה יותר, כשתופשים שאי אפשר להבין באמת כלכלה אם לא מתחבטים די פעמים במילוי חובות כאלה. כי הבנת הסתירות האנושיות נרכשת רק הודות ללחצים, כעסים ותסכולים.

אני, ככלכלנית צעירה, למדתי הרבה מהנבירה שנכפתה עלי בנתוני כל תת של תת- ענף בתעשייה. כי הקפיצה בתת-ענף היא לעתים קרובות המפתח להבנת תהליך. החכמתי מאד מעריכת חישובים מייגעים בשתי סדרות נתונים מקבילות המתייחסות לאותו משתנה, כי ההבדל – הלפעמים ממש תהומי – בתוצאות המחיש לי את גבולות מהימנותם של נתונים סטטיסטיים. אני לא מזלזלת בסטטיסטיקה בעקבות זה, אני רק יודעת שהסקת מסקנות אמפירית רצינית דורשת טונות של עבודה שחורה.

אך הכי הרבה החכמתי מחנופתם ואיומיהם, שמתחלפים באחת, של פוליטיקאים, בכירים במגזר העסקי, מנהלים בתקשורת, וממלאי תפקידים אחרים. חילופי הדברים האלה – שמטיבם אף פעם לא מונצחים בכתובים – מבהירים בשיטת הכאב עד כמה כל עניין שעל הפרק חשוב לבעליו. באותם רגעים, צצה אצלי לא פעם אמפתיה לפוליטיקאי או לאיש עסקים שמלכתחילה הצטייר לי כצבוע. צבוע הוא נשאר, אבל חוויתי אתו לרגע את אימת הקורים שבתוכם הוא לכוד.

המפגש עם הקורים מאפשר לי היום הסתכלות מפוכחת על הכלכלה. כן, אני מכירה את התיאוריה הכלכלית, אבל אני גם יודעת מי לחץ לפתיחה מוחלטת של היבוא בישראל, איך ולמה. שמעתי במו אזני את הפחד בקולו של ממלא תפקיד בכיר במגזר העסקי שניסה לגייס את בוחריו לומר מילה של הסתייגות (כן, רק מילת הסתייגות לא יותר מזה) על טירוף שכר המנהלים. הכרתי מקרוב את הלחצים לקיצוץ תקציב הממשלה, ומי במגזר העסקי חשב שזה יעזור לתשלומי הרבית שלו. אחרי כל אלה, אני חשה בעצמותיי – וזה הרבה מעבר להבנה – עד כמה כל אסכולה כלכלית היא תלוית חששות, תקוות, ומיותר לומר, אינטרסים.