כשהמשקיע האגדי, וורן באפט, נשאל מה הסוד של חברת ישקר, שאת השליטה בה רכש בשנה שעברה, הוא ענה: "זה נורא פשוט, זה מה שאני מחפש בכל החברות: חוכמה, משמעת ואינטגריטי" (TheMarker, 28.10.07).

וורן באפט כבר הוכיח שהוא מבין בהשקעות. לא רק כשהקים חברת ענק במו ידיו, אלא גם כשמנע את הסתבכותה במשבר ניירות הערך (או אי-ערך) הנוכחי. באפט, על פי הצהרותיו, משקיע רק במה שהוא מבין, קרי, הכלכלה הישנה.

ולכן, מעניין להתעכב על השילוש שלו: חוכמה, משמעת ואינטגריטי, זה מה שהוא בודק כשהוא קונה חברות? קרוב לוודאי, שבאפט למד את תוואי הצמיחה הרב-שנתי של ישקר, את התפרשותה בשווקים, ואת הדו"חות הכספיים שלה. אך ניתן להאמין, שהוא או נציגיו אף ביקרו בחברה והתרשמו.

לא מפליא שהם נשבו בקסמה. בשנות ה-80, השתתפתי בסיור באחד ממפעליו של סטף וורטהיימר – אין לי מושג אם הוא חלק מישקר. זה היה מפעל קטן ליד העיירה מעלות, מחוץ לפארק התעשיות של תפן. הוא ייצר מקדחים מדויקים.

הגענו לשם, קבוצת עובדי משרד התעשייה והמסחר, והתקבלנו על ידי המנכ"ל, הנדסאי צעיר יליד מעלות. גאוותו על המפעל לא נזקקה למילים. הוא ממש זרח כשסיפר לנו שהמפעל מייצא וצומח, כשהוליך אותנו לאורך המסדרונות המוארים ועטורי התמונות, וכשהושיב אותנו בחדר האוכל היפה. אך, במיוחד, הוא שמח כשהערנו על הניקיון באולם הייצור. עיבוד שבבי מדויק הוא תהליך מזהם. אבל, לעדותו של אותו מנכ"ל, הוא הצליח לשכנע העובדים לשמור על הניקיון.

כשיצאנו מהמפעל, לאחר הביקור, הפרחים בערוגות שמסביב נשפכו בתפאורה מושלמת. חברתי גניה, נפש רוסיה, שעלתה לארץ בשנות ה-70, כבר לא יכלה להתאפק וחלקה את רשמיה עם הסובבים: "אוי, איזה בחור, אוי, איזה מפעל!". הבחור, כמובן, יצא מהדלת השנייה, וכולנו נחנקנו מצחוק.

תגובתה של גניה – סוג של חישן, אם תרצו –  הייתה לגמרי שונה בסיור קודם, שערכנו במפעל טקסטיל בדרום. התופרות ישבו באולם ענק, חשוף ואפור, מסודרות בשורה עורפית. מעל כל מכונת תפירה, הותקנה נורה שדלקה רק כשהמכונה פעלה. המשגיחה ישבה ממול, ועקבה אחר האורות. "אוי, זה נורא, אני לא יכולה לראות את זה", גניה הגיבה אז. ככלכלנית בכירה בבריה"מ לשעבר, (ואגב, לא קומוניסטית) היא ראתה בחייה מאות מפעלים, גם אם זה בכלכלה מסוג שונה, וידעה משהו על תעשייה.

לימים, השליטה בישקר נמכרה לוורן באפט – לא אירוע משמח, כשלעצמו, אך עדות לכוח המשיכה של החברה. מפעל הטקסטיל בדרום מתחסל בשיטת הסלאמי.

למה אני כותבת את כל זה? כי המילים "חכמה, משמעת ואינטגריטי" הכו על מחושי הכלכליים. אינטגריטי? משמעת? איך זה נכנס לנוסחאות? מילא חוכמה, היא נמדדת בהשכלה. אז, זהו, דווקא לא. עובדי חברותיו של סטף ורטהיימר אינם בעלי השכלה פורמאלית גבוהה. סטטיסטית, הם משויכים לענף מוצרי מתכת, ששיעור המדענים והמהנדסים בו מגיע לכ-4%, לעומת כ-8% בכלל התעשייה, וכ-37% בענף ציוד תקשורת אלקטרוני, למשל (כל הנתונים מסקר מיוחד של הלמ"ס, 1997).

כלומר, החוכמה כאן טמונה במשמעת, ובאינטגריטי. באווירת העבודה הטובה, בהבנה שגלריה וגן פסלים בסביבת המפעל אינם מוציאים את העובדים לתרבות רעה, באיתור הנכון של פוטנציאל, וביכולת מימושו. אלה, כמובן, אינם משתנים מדידים. אבל, כל כלכלן שהסתובב קצת בשטח יודה שסוג האינפורמציה הזה הוא העיקרי מבחינתו – מה שקולטים משיחה, מקריאה, מראיה, מהתרשמות. אחר כך, ניגשים לנתונים ומתפללים שהם לא יסתרו את המסקנה הראשונית.

כן, בסדר העדיפות הזה. כי כמה משתנים באמת מדידים ישנם בכלכלה? תוצר, למעקב אחר הצמיחה, שמביא מידע צר וחלקי; שיעור הבלתי-מועסקים למדידת האבטלה, שמכיל בתוכו חורים רבים; מדד המחירים לצרכן, שידוע שהוא מוטה. לא, אני לא מזלזלת במדדים האלה. אני מכירה את מגבלותיהם, ומפיקה מהם מה שאפשר. אבל אני גם מבינה, שעל בסיס כזה אין טעם לבנות מגדלי פיתוחים מתמטיים פורחים באוויר.

אני כותבת את כל זה, כי כשאני מעירה לפעמים על פורמליסטיקה מתמטית מוגזמת בהוראת ומחקר הכלכלה, אני מקבלת תגובות נזעמות. אין לי בעיה עם מתמטיקה כאמצעי בקרה והמחשה. יש לי בעיה עם מתמטיקה שהופכת מאמצעי למטרה, שמוחקת מהניתוח את כל מה שלא מוכל בסמלים שלה.

משהו מעין זה נאמר באלגנטיות רבה בספרו של אבא לרנר, הנקרא בעברית "אילוף הסוררת", ובמקור "Flation" (עם עובד, 1972, תרגום: א. אמיר). לרנר, הנמנה עם גדולי הכלכלנים של המאה העשרים, לא זכה בפרס נובל על פי הביוגרפים שלו, בגלל נטייתו הסוציאליסטית, והתייחסותו לכלכלה כאל אמנות, שאינה ממש מדע. באותו קטע בלתי נשכח, לרנר מנסה להסביר איך מזהים אינפלציית ביקוש בניגוד לאינפלציית היצע. וכך הוא מציע לאבחן: "במקרים מעין אלה צצים הרבה סימפטומים אחרים (לבד מהעלאת מחירים) של ביקוש מופרז. יש תורים של לקוחות המנסים להשיג קצת מן הפריטים בטרם יאזל המלאי בחנות. החנויות חדלות מהיות נקיות ומושכות לב. הפרסומת ואומנות המכר, כגון חלונות ראווה מצודדי לב, מתמעטות. החנוונים אינם מוצאים צורך לנהוג עם לקוחותיהם בצורה נאה או נוחה, או לספק שירותים שהיו מקובלים בעבר" (שם, עמ' 15).

עד פה הפואזיה, ומפה, משפט המחץ:"העובדה שהכלכלה המסורתית אינה מצליחה להסביר בעיות שוטפות, או להורות דרך לטיפול בהן, נובעת במידה רבה מהזנחתן של תופעות אלה, מפני שאי אפשר לתרגמן בנקל ללשון של סטטיסטיקה או להזין בהן מחשבים בנתונים מספריים. (שם, עמ' 16). יש עוד מה להוסיף?
זה לא נגד המתמטיקה, זה בעד רוחב האופקים.