פעם בשנה, היא נוסעת לכריסמס סייל. פיג'מה עם תחרה, סוודר לבעל (100% צמר טלאים), ג'ינס לבת בטופ שופ ומחזמר. זכותה של גב' כהן, להילולה השנתית שלה, תעמוד למבחן בחודשים הקרובים.

נכון, גב' כהן דווקא מוציאה מטבע זר – מה שמעלה את שער החליפין של השקל, בניגוד למגמת ירידתו לאחרונה. אבל עיסוק בשאלת שער החליפין הוא תמיד דו-כיווני, והתערבות בנק ישראל בסחר המטבע, בשבוע שעבר, אומרת כי מדיניות שער החליפין משנה את פניה.

מחזור הייסוף הנוכחי של השקל נמשך בעקביות מאז אמצע פברואר 2006. ייסופו, לעומת הדולר, מסתכם באותה תקופה בכ-26%; ולעומת האירו, בכ-4% בלבד. מזווית אחרת, באותו פרק זמן, יוסף האירו מול הדולר בכ-24%. כלומר, רוב ייסוף השקל לעומת הדולר בשנתיים האחרונות, הוא חלק ממגמה כללית של ייסוף המטבעות העולמיים לעומת המטבע האמריקאי.

לכאורה, ועל פי הפרשנות השגורה, אם השקל הולך יחד עם האירו והמטבעות האחרים, הכל בסדר. אבל, כקביעת התיאוריה המצדיקה את חופש המטבע, שער החליפין הוא השתקפות כוחות היסוד במשק – אלה שאחראים לצמיחה, ובעיקר היבוא והייצוא. סחר החוץ של ישראל נערך, בחלקו המכריע, במונחי דולרים. כלומר, שער החליפין של השקל לעומת הדולר הוא המדד הרלוונטי, והתחזקותו עומדת בניגוד למה שאמור לקרות כתוצאה מעודף היבוא השורר בישראל מאז סוף 2006, ראשית 2007.

אי-התאמה זו של שער החליפין למגמות היסוד המשקיות היא אחת ההוכחות לטענה הנשמעת לאחרונה מפי התעשיינים ושאר הגורמים העוסקים בכלכלה יצרנית, בניגוד לכלכלת כספים, לאמור: שער החליפין של השקל נקבע בשוק משלו, ועל סמך גורמים שלעתים קרובות מנותקים מגורמי היסוד המשקיים במשך תקופה ארוכה.

שער החליפין של השקל נקבע בכמה חדרי עסקות בישראל, אליהם מוזרמים ביקושים והיצעים – לכאורה, כמו מחיר העגבניות במחנה יהודה. אלא, שבניגוד לעגבניות שהן מוצר מתכלה, הדולרים או השקלים ניתנים לאגירה בבנקים, בחברות השקעה, ומתחת לבלטה. היכולת הזו לשליפת המטבע בעיתוי הנבחר היא שמקנה לו את אפיו הספקולטיבי. (ואגב, גם בעגבניות ניתן לנהל מעין ספקולציה על ידי ויסות שטחי גידולם, אבל זו אופרה אחרת).

גורמים שיש בידם כספים, או שמסוגלים ללוות סכומים ניכרים בבנקים, יכולים לגרום לייסוף השקל על ידי מכירת מט"ח ורכישת שקלים. משהם נוכחים שמספיק תמימים הלכו אחריהם, ושער השקל ירד דיו, אותם גורמים מוכרים את השקלים שברשותם, וגורפים לידם יותר דולרים משהוציאו בהתחלה.

ספקולציה, משמעה, ששער המטבע מנוהל על ידי גורמים שלא נבחרו בהליך דמוקרטי, וטובת הכלל לא תמיד עומדת לנגד עיניהם. את הטענה הזו, מן הסתם, לא כולם יאמצו. אבל, עובדה, בנק ישראל טרח בשבוע שעבר לקנות דולרים, בניגוד להימנעותו המוצהרת בגאווה מכל התערבות, מאז 1997.

תגובתו הנחרצת של הבנק המרכזי מעלה לדיון את הנסיבות שבהן מותר לו, ואולי הוא אף חייב, להתערב. היא קוראת להגדרת דרכי ההתערבות הרצויות – מדיניות רבית, כניסה לסחר המטבע, ואולי חזרה להשגחה מסוימת על מרכיבי הביקוש וההיצע, והטלת מגבלות או איסורים על חלקם. לשם כך, חייבים לעורר מחדש את השאלות שהורדמו מאז סוף שנות ה-80 – בעשרים שנות ההתפעמות מהשוק החופשי.

הגיע הזמן שהציבור ישאל, מי מזרים את הביקושים וההיצעים הגדולים לשוק המטבע, בתקופות רגועות ובימים סוערים. הרבה אגדות נשמעו בחודשים האחרונים על משקיעים זרים שבאים לעשות סיבוב על השקל, ועל ישראלים שאוהבים לשחק במטבעות. לא נשמע קול מוסמך שאומר: הנה, אלה נכנסו לשוק ביום ב', ואלה ביום ג'. תחקיר עקבי שייעשה, יאתר את השחקנים הגדולים, למרות נטייתם להסתוות.

שוק המטבע הוא הזירה שבה מתבצע המסחר. הוא ניזון ממלאי הכסף במדינה באותו רגע: שקלים מתוך העוף בפריזר, שדחוף להם להפוך לדולרים, או דולרים שמשתוקקים להתהפך. אבל, לאורך זמן, אספקת הכסף לשוק המטבע תלויה בזרימת הכספים אל המדינה, והחוצה ממנה. ולכן, דיון רציני בהסדרת שוק המטבע, צריך להיות מלווה גם במיון תנועות ההון: כמה מהכסף שנכנס למדינה הוא של זרים שבאים לסיבוב מהיר, כמה של ישראלים, שעשו את הסיבוב שלהם בחוץ ומתגעגעים לחומוס-טחינה, וכמה של יצואנים שמביאים תקבולים, או אזרחים שחזרו מחו"ל ולא רוצים להחביא יואנים סיניים במגירה.

גב' כהן במסלול מרקס אנד ספנסר? הוצאתה השנתית, יחד עם הוצאתם של כל חבריה בישראל על בילויים בחו"ל, עומדת כבר תקופה ארוכה על כ-3 מיליארד דולר בשנה. מה זה, לעומת היקף הסחר היומי בשוק המט"ח (כ-2.5 מיליארד דולר), או לעומת המיליארדים שמהמר מטבע בכיר משחיל לשוק ביום טוב? מיותר להרחיב, אין טעם לחבל בגאוותה של גב' כהן על היותה אזרחית של מדינה מתקדמת וחופשית.

מפעל היי-טק מקים בסיס שיווק ושירות בקליפורניה? ברכותינו, יש להקל עליו ככל האפשר. אם כי, כדאי לעתים לערוך ביקורת על ההתאמה  בין דיווחיו על יבואו, ייצואו והשקעותיו, להעברות הכספים המקבילות.

אוליגרך תימני רוכש את מכבי פתח-תקוה?  יתכן שזו דרכו המתוחכמת והיעילה להזרמת כספים דו-כיוונית. תועלתה של הרכישה לכלכלת ישראל עוד לא הוכחה, ובעת משבר פיננסי עולמי, אולי כדאי לחשוב על הנוסח האדיב שבו יובהר לאוליגרך שמעורבותו מאד רצויה, אך לא בבית ספרנו.

בעל הון ישראלי בונה קניון באבו-דאבי? יופי, השלום יפרח, והירי על שד
רות יופסק עם הנחת אבן הפינה. טוב, נסחפנו, לא כל הימור נדל"ן של יזם ישראלי, שמנפיק את חברתו המצליחה לקופת הגמל בבעלות גיסו, צריך להתקבל בהתלהבות. גם לא כל מתן אשראי, על ידי הבנקים, למימון העסקות רבות המעוף האלה. כאן, בסוגיות האלה, כל מי שאיכות החיים בישראל חשובה לו, חייב להתעקש על זכות השאלה.