"הם ניסו להוריד ל-6.49, ואני הורדתי ל-5.90. ביום חמישי שעבר אמרתי: יודעים מה? אני אעשה מבצע – עוף ב-1.89. ביום ששי הוא כבר ירד ל-1.59 ובראשון ל-1.49. ביום ראשון בתשע בבוקר, קיבלתי טלפון מאחד העובדים שלי שסיפר לי שברשת המתחרה מורידים את המחיר ל-99 אגורות. אנחנו מחויבים להיות הזולים ביותר, אז זה היה מאד פשוט: הכנסתי למחשב 89 אגורות, לחצתי וזהו".

המותחן הזה, באמת מותחן למי שאוהב כלכלה, מובא מפיו של רמי לוי ב"מוסף לשבת", "ידיעות אחרונות", ה-15 לפברואר 2008. לוי, שידוע במחיריו הזולים, החזיק עד כה בתשעה סניפים של רשת המרכולים שלו, בעיקר באזור ירושלים. לפני חודשיים פתח חנות חדשה במתחם סמוך לקריית-אתא, ליד מגה, שופרסל דיל וחוצות להב. יזמתו לא התקבלה בברכה על ידי מתחריו, או, בניסוחו: "קראתי בעיתון שהמתחרים שלי ימכרו בזול בכל מקום שאני נמצא כדי לחסל אותי".

לא ניכנס כאן לשאלה שנותרה פתוחה מאז ימי גן רוחמה: מי התחיל. באותה כתבה מתואר איך לוי מתנהג בארגז החול שלו. בהזדמנות כלשהי, נפלה לידיו מודעה של "מיסטר זול" בירושלים. מיד, הוא הוציא מודעה מקדימה משלו, ובה אותה רשימת מוצרים רק במחיר נמוך יותר.

על פי דיווחי העיתונות, איבדה מניית רמי לוי כ-20% מערכה תוך שבועיים. אנליסטים ובכירים ברשתות האחרות הזהירו כי רמי לוי עלול למוטט את הרשת שלו, ולטלטל את כל השוק. סינדרום קלאבמרקט? נתחיל דווקא בתסריט הפחות מוקצן.

נניח שבעקבות המלחמה, שלוש רשתות השיווק והחנויות הקטנות יותר בענף ירוויחו פחות בתקופה הקרובה. גם כך, בתחום המזון והצריכה היומיומית לבית מסתפקים בשיעורי רווחיות צנועים ביותר. כל הרעה במצב, פירושה, עוד לחץ על הספקים. וכמובן שלא קל ללחוץ על שטראוס-עלית, קוקה-קולה, או אסם. אז, מתמקדים ביצרני סלטים קטנים, חקלאים קטנים, ודומים להם. כל חיסול של יצרן קטן, או השתלטות של יצרן גדול עליו, פוגעים בתחרות, ומקפיצים את המחירים מאוחר יותר.

דרך התמודדות אחרת של הרשתות וחברותיהן היא הורדת איכות הסחורה והשרות. במרכול שבו אני קונה, קשה למצוא קופסת טונה מאותו מותג פעמיים ברציפות, או קורנפלקס מיצרן שאתם מכירים. שום משלוחן עוד לא החזיק אצלם מעמד יותר משבועיים, מה הבעיה? חכו שלוש שעות למשלוחן התורן: "גברת, הלך לי המנוע". מנהלי הרשת הזאת כל הזמן רודפים אחר הדיל האחרון. ואנחנו הקונים מהסביבה, כמו רוב לקוחות המרכולים,  אנחנו קהל שבוי.

עד כאן, התסריט הפחות חמור. אבל מחול השדים של רמי לוי ועמיתיו עלול גם להיגמר בקריסה של אחד העסקים. וכפי שלוי, עצמו, אומר: "בעסק שלי יש 1,600 עובדים". כשהעסק שנופל מספיק גדול, הבנקים מתגייסים להזרים לו אשראי, ולעתים גם מוחקים חלק מחובותיו. את המבצע ההומניטרי המרגש הם מכסים  בעזרת הגבהת העמלות והרבית על הלוואות ומשכנתאות לעסקים קטנים ומשקי בית, והנמכת רבית הפיקדונות למי שלא יודע לצעוק. גם הממשלה לא עומדת מהצד, ומשלמת דמי אבטלה והבטחת הכנסה לעובדים שפוטרו. ואם לא הבנתם עד כה, מי מסבסד את העוף בשקל? הפריירים הרגילים.

לא הייתי טורחת לכתוב את כל זה, אילולא ראיתי בכמה מהעיתונים ניתוחים שאומרים כי הצרכנים הם המרוויחים הגדולים מהסיפור, והבנקים הם המודאגים. עוד קראתי, שדגם רמי לוי-הריבוע הכחול-שופרסל הוא המומלץ ב"מבוא לכלכלה".

על הטעיה כזו כבר קשה לעבור בשקט. הדגם המומלץ ב"מבוא לכלכלה" – זה שאמור להביא את המשק להיערכות המיטבית – הוא הדגם של תחרות משוכללת. בדיוק היפוכו של דגם רשתות השיווק, חברות הסלולאר, התקשורת והבנקים בישראל.

מה מבדיל תחרות משוכללת מתחרות פרועה? ידיעתה החד-משמעית של כל יחידה כלכלית שהתנהגותה אינה יכולה להשפיע על מחיר המוצר. ובאופן מעשי, תחרות משוכללת מתקיימת רק אם  בענף ישנם די קונים ומוכרים. זה לא הסיפור של רמי לוי-מגה-שופרסל דיל. הם פועלים כפי שהם פועלים, כי הם ערים לכל מתחרה שצץ, ובטוחים שהתנהגותו והתנהגותם כיחידות בודדות יכולות בהחלט להשפיע.

המשק הישראלי הוא משק זעיר במונחי התארגנות כלכלית יעילה, שבדרך כלל דורשת קנה מידה נרחב. ולכן, מיעוט מתחרים בתחום הוא מצב כה אופייני בישראל, עד שמפתה להביא אותו לידי אבסורד. מה דעתכם על הרעיון החדשני: נעביר את ניהול המרכולים לידי הממשלה, ונבדוק לאחר תקופה, מה עולה לציבור יותר – אחזקה שוטפת של צוות חנויות, או שיקום נזקי השוק החופשי – תשלומים עודפים לבנקים, לרשות המסים, ולכל מי שנחלץ לעזרת נפגעי רשתות מרכולים שקרסו.

טוב, זה לא רציני, ובכל זאת, מה מצופה מממשלה במצב כזה? על פי מסורת רבת-שנים – יותר תקינה, בקרה, ואכיפה על חברות, כדי שלא ייגררו לתחרות נמהרת. מה עשו בישראל מאז ראשית שנות ה-90? את ההפך ממש – דה-רגולציה. מדוע? כי התקינה-בקרה וכל השאר מחבלים בתחרות שתמיד תורמת ליציבות, כמתואר לעיל. וגם כי תקינה-בקרה וכל השאר עולים כסף. שוק חופשי, בטח השתכנעתם, מובן מאליו, הוא הכי חסכוני.