בכל קריירה מקצועית ישנם כמה רגעים בלתי נשכחים. אלה הרגעים הטובים ביותר, וגם הרעים ביותר. אצלי, אלה במיוחד הרגעים הטרגי-קומיים.

כמה רגעים כאלה מראשית שנות ה-90 צצים במוחי עכשיו. באותה תקופה, החלו לפרוח המכשירים הפיננסיים המתוחכמים: הימורים על שערי מטבע עתידיים ועל מחירן העתידי של מניות. במקביל, התפתחו החסכונות המובנים בבנקים – חסכונות שמבטיחים אחוז רבית מסוים אם תבחר בהצמדה לדולר בתום התקופה, או אחוז אחר אם תבחר בהצמדה שקלית. גם זה הימור על שינוי שער הדולר לעומת שינוי המדד. בקצרה, מפעל הפיס בכסות חזית המדע.

ככלכלנית המסורה למקצועה הרגשתי חובה ללמוד יותר על הדברים האלה. פניתי לכלכלן הראשי של אחד מגופי הפיקוח הממשלתיים בשוק ההון, דוקטור למימון ומרצה למנהל עסקים, וביקשתי שיסביר לי כיצד המכשירים האלה מועילים לציבור. בתשובתו, הוא טען בלהט שהם מקטינים את הסיכונים בבורסה. זו הייתה אז הדעה המקובלת, אבל אני, בתום לב, התעקשתי שאיני מבינה איך. לאחר שיחה מביכה, נמחקתי מרשימת התפוצה של פרסומי אותו גוף פיקוח נכבד. ואם לסכם, זו לא הייתה תחילתה של ידידות מופלאה.

אני נזכרת בסיפור הזה, בכל פעם שאני נתקלת בעוד קטילה של אותם מכשירים פיננסיים מופלאים. ביום ו' האחרון, ה-8 לפברואר 2008, התפרסמה ב-TheMarker התבטאות מפי המשקיע האגדי וורן באפט: "משבר הסאבפריים והקשיים הכלכליים אליהם נקלע המגזר הפיננסי בעקבות המשבר הם צדק פואטי לבנקים, אשר עיצבו ומכרו השקעות מורכבות שהתבררו כלא מוצלחות…האנשים שרקחו את המשקה הקטלני הזה מצאו את עצמם שותים ממנו בסופו של דבר". נכון, מר באפט, רק תיקון קטן. הם רקחו, וגם מזגו לעצמם קנקן רווחי עתק מהצד. אנחנו, לעומתם, רק נשתה מהמשקה הזה בדליים, אם כעמיתי קופות הפנסיה וקופות הגמל, ואם כמשלמי המסים שישמשו לחילוץ אלה שרקחו, מזגו ושתו יותר מדי.

דמות מעניינת אחרת שהגיבה לאחרונה על המשבר במילים דומות הוא פול סמואלסון. כן, פרופ' סמואלסון הידוע, חתן פרס נובל לכלכלה ב-1970, ומחברו של ספר הלימוד לכלכלה הנמכר ביותר בכל הזמנים. סמואלסון, יליד 1915, עדיין חד וקולח כפי שהיה.

במאמר ל"הרלד טריביון" מיום 20.11.07, הוא כותב: "כאחד מהכלכלנים שסייעו ליצור את ניירות הערך החדשניים של היום, אני חייב להודות באשמה. מנגנונים חדשים אלה גם מעמעמים את השקיפות וגם מפתים למינוף יתר נמהר".

אני כותבת את כל זה כי, להרגשתי, בכלכלה של 30 השנה האחרונות נפער פער לא בריא בין התיאוריה המדעית לתחושת הבטן. כשלמדתי "מבוא לכלכלה" ובוודאי לא מעט בהשראת סמואלסון ועמיתיו, היה נהוג לדון בכל בעיה על פי המודל הפורמאלי, ובסיום לומר: אפשר לראות גם באופן אינטואיטיבי כך וכך וכך. צורת ההתבטאות הזו פסה מן העולם כשהכלכלה המתמטית השתלטה בשנות ה-70. עכשיו, נדמה לי, שהיא עומדת להיוולד מחדש.

ובינתיים, עד שיוכרז רשמית על חזרתה של כלכלת השכל הישר, מוצע לכל מי שמתעניין בכלכלה לבטוח בתחושותיו. אם משהו לא משכנע אתכם, נראה לכם מתחכם מדי, ובלתי ניתן להבנה, קרוב לוודאי שאתם צודקים. דברים אמיתיים אפשר לומר בפשטות.

כרגיל, בסוף המילים הגדולות מחכה ויכוח קטן ואקטואלי. נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, מתעקש לא להוריד את הרבית. ניתן להאמין, שמתקפת התאחדות התעשיינים וגם תגובתו היו שונות אילו תנועות ההון לישראל היו יותר מבוקרות, ואילו שער החליפין היה מנוהל על ידי בנק ישראל במידת מה. זו אינה הזיה. משטר כזה התקיים בישראל עד סוף שנות ה-90. משטרים דומים מתקיימים כעת בהרבה מהמדינות שאינן מעצמות ואינן שייכות לגוש מטבע אחיד כמו האירו. פישר עצמו סוקר את כל מגוון האפשרויות בהרצאתו המעניינת מה-14 לנובמבר 2007 בפורום של קרן המטבע הבינלאומית.

זווית משלימה לאותו ויכוח מתייחסת לחופש היבוא. כי אם המשק הישראלי לא היה פתוח כל כך, גם תגובותיו לתנודות המטבע לא היו כל כך מדאיגות. ובחופש היבוא, כמו בחופש תנועות ההון והמטבע, אומצה בשנות ה-90 הסתכלות פינתית. כל הדיון מתנהל כאילו הדילמה היא אפס או אחד – חופש יבוא מלא או סגירות מלאה. כאילו לא התקיים בישראל משטר ביניים עד לסוף שנות ה-90. וכאילו המדינות מנהיגות העולם, ארה"ב והאיחוד האירופי, לא נוקטות בתחומן גישה פרגמאטית יותר ומגיבה יותר להתרחשויות הבינלאומיות.

לא ניכנס כאן לפרטים נוספים. הם מצויים בשלושה פרקים על מדיניות היבוא בישראל מתוך ספר שכתבתי על המעבר לשוק חופשי וגלובליזציה. רק נאמר, שתחושת הבטן אומרת שכשלא יודעים הכל, ובכלכלה אף פעם לא יודעים הכל, לא הולכים עד לקצה.