חשיפה – פיתרון או בעיה?

 
במקום להתמודד ישירות עם המגבלה בערוץ האירופי, בחרו לפעול בערוץ אחר – יצירת סחר על ידי היפתחות חד-צדדית למדינות שלישיות. בהעדפת מסלול זה, נשענו על הטיעון הבא: אם בקשר הותיק עם האיחוד האירופי וארה"ב זה מה שיש, הבה נטפל במה שנשאר – כל אותן מדינות שמחוץ לשני ההסכמים, הקרויות "מדינות שלישיות". אבל חתימה על הסכמים איתן היא תהליך איטי ומייגע, בכמה מקרים היא אפילו בלתי אפשרית מסיבות כלכליות ומדיניות. לכן, המסקנה היא היפתחות חד-צדדית של ישראל, ללא כל תנאי, ובייצוא יקרה מה שיקרה. או, אפילו טוב יותר, כפי שמנוסח בכמה ממסמכיהם של אדריכלי החשיפה: "ניתן ל ה נ י ח שהייצוא והייצור יגדלו בעקבות ההתייעלות הכרוכה בחשיפה". הנחה זו היא שגלומה בביטוי "יצירת סחר" – כאילו מובן מאליו, שהמקורות המתפנים עקב המעבר משוקי יבוא יקרים לזולים יותר, ינוצלו להגברת הייצוא והייצור.
 
אלא שהסתכלות אופטימית זו, המתבססת על חוק היתרון היחסי, מתעלמת מעיקרון מקודש באסטרטגיה של אלה שחיים את הסחר יומיום: אין משחררים יבוא ללא משא ומתן על תמורה. כי מרגע שההגבלות מוסרות באפן חד-צדדי, לא נותר כל אמצעי שכנוע להחדרת ייצוא לאותן מדינות שזכו מההפקר. ומדוע, בכלל, שהן יעשו את השטות לרכוש סחורה מישראל, כשבעולם שאינו שרוי בתעסוקה מלאה, כמעט בכל תחום מצויים יצרנים חליפיים, שמדינותיהם כן עומדות על עיקרון ההדדיות.
 
אך נשאיר את הניתוח להמשך, ונתאר את רצף הצעדים (לפירוט נוסף (1)). החשיפה יצאה לדרך בעקבות החלטת ממשלה  מספטמבר 1990. מועד ראשית ביצועה נקבע לספטמבר 1991. מאותו יום, ובמשך שלוש שנים, בוטלה חובת הרישוי על יבוא מוצרים תעשייתיים ממדינות שלישיות. במקומה, הושת מכס בשיעור שבין 20 ל-75 אחוזים, כדי לאפשר למפעלים להסתגל. במקרים מסוימים, הוספה הגנת מכס קצוב (סכום שקלי קבוע). המטרה הייתה להפחית אותם מכסים עד לרמה מרבית של 8% מערך המוצר בחומרי גלם ו-12% מערך המוצר במוצרים מוגמרים, תוך חמש עד שבע שנים. בפועל, ההשלמה נדחתה עד לאוגוסט 2001.
 
כדאי להדגיש כאן, ששיעור המכס אליו הגיעו לבסוף נמוך במרבית המוצרים מהקו שסומן בהידברות בין ישראל לארגון הסחר העולמי. במחצית מהמוצרים אף לא סומן כל קו, וישראל מרצונה שומרת בהם על מכס מזערי. רמת המכסים הסופית שעליה התבייתו דומה לזו שברוב המדינות המפותחות, ואף נמוכה ממנה. ראוי לומר עוד, שיחד עם החשיפה, אם כי לא ממש במסגרתה, הוסרה הגנה נוספת כלפי מדינות העולם, במתכונת מס קניה מפלה – מס גבוה יותר כלפי מוצרים מיובאים. עוד הגנה כללית שטופלה באותה תקופה היא זו שבאמצעות תקינה – עצירת יבוא במסווה של שמירה על בריאותו או בטיחותו של הציבור. כל אלה, הפכו את החשיפה למהלך דרמטי, ואולי דרמטי ממה שהמשק הישראלי מסוגל להכיל. עשור ויותר לאחר פתיחת החשיפה, ניתן לסכם ולומר שאחת מתרומותיה המיוחלות אכן התגשמה: היא, באפן מובהק, סייעה בריסון המחירים. אך נזקיה לתעסוקה ולסביבה המקרו-כלכלית אף הם מובהקים ביותר.
 
השפעת החשיפה על המחירים יכולה להיות מומחשת על ידי ההתפתחות בענף ההלבשה, בו חלה תפנית חד-משמעית: החלפת הייצור המקומי ותוצרת המדינות המפותחות בסחורה זולה מהמזרח הרחוק ובמיוחד מסין. במבט לאחור, בתקופת 2005-1993, ירדו מחירי ההלבשה בכ-3%, בעוד שמדד המחירים לצרכן טיפס בכ-83%. המדד הכללי משקף את התייקרותם של מוצרים ושירותים שאינם סחירים בסחר בינלאומי, ועוד פריטים שלא נמצאו להם מקורות זולים כל כך. תופעה ראויה לתשומת לב היא נפילת מחירים ממש – לא עוד עלייה איטית – בענף ההלבשה בשנים בהן הענף נפתח לגמרי – הפחתת מחירים של כ-20% בין 2000 ל-2005. האם ניתן להתעלם ממנה, ומשכמותה, בניסיון להבין את הנטייה לדפלציה שצצה לפתע בישראל ב-2003 – נפילת מדד המחירים לצרכן ב-1.9% במהלך השנה.
 
מאידך, אין ראיה חד-משמעית לתועלתה של החשיפה בכיווץ ההוצאה על היבוא. שיעור היבוא מהתמ"ג ב-2005 מגיע לכ-44%, בדומה למה שהיה בראשית שנות ה-90, ותוך תנודות קלות לאורך התקופה. קשה לאתר כאן את השפעתה הנקייה של החשיפה, משום שבמהלך שנות ה-90 נחת בארץ גל העלייה ההמונית, והתערותו הייתה מלווה בהשקעות ורכישת בני-קיימא מיבוא. בין 1997 ל-2003, המשק גם היה שרוי במעין האטה שבוודאי ממשיכה להתבטא באפן כלשהו ביחס היבוא לתוצר. אף השפעת החשיפה, לכשעצמה, אינה חד-משמעית. היא אמנם מקטינה את ההוצאה על כמות נתונה, אך ההוזלה מרחיבה את הביקושים ודוחפת להחלפת ייצור מקומי ביבוא, דהיינו, להגדלת חלק היבוא בתוצר. השפעות סותרות אלה עוד לא נבדקו ביסודיות, וספק אם גם מחקר מעמיק יוכל להפריד ביניהן עד למסקנה נחרצת.
 
עד כאן, התפתחות היבוא והתבטאותה במאזן הסחר. אך היא אינה החלק החשוב ביותר של הסיפור.  לא פחות חשוב הוא מאזן התעסוקה: איבוד משרות כתוצאה מהפתיחה ליבוא לעומת השגת משרות חדשות במגזר הייצוא. נושא זה יטופל בהמשך, אך בהתרשמות מיידית אי-אפשר שלא להבחין בתרומתה של החשיפה להרס ענפי תעשייה שלמים, והאבטלה שבעקבותיו. תוצאה זו הייתה כתובה על הקיר ונחזתה מראש על ידי כלכלני משרד התעשייה והמסחר והתאחדות התעשיינים. לא נדרש לכך חוש נבואי. דו"ח של צוות מקצועי בינמשרדי משנת 1997(2) – לקראת חשיפתו של מגזר הטקסטיל וההלבשה – מצא כי בנקודת ההשוואה (1996) השכר הממוצע באותו מגזר בישראל היה גבוה פי 20 מזה שבסין ופי 10 מזה שבתורכיה. קל היה להסיק מכאן שהענף והדומים לו לא יעמדו בתחרות. ואכן התוצאה היום מאשרת את התחושה הראשונית: מספר המועסקים בטקסטיל והלבשה התכווץ לפחות ממחציתו בין 1991 ל-2005 מ-49 אלף איש ל-18 אלף איש, והמגמה עוד בעיצומה.
 
שתי מדינות לדוגמא – סין ותורכיה – יכולות להמחיש את הסיכון שבפתיחת סחר לא זהירה עם מי  שמהווה מאגר ענק של עבודה זולה. לפני החשיפה, ב-1991, היה היבוא מסין אפסי, והעודף במאזן המסחרי הסתכם בכ-23 מיליון דולר. ב-94, עברו לגירעון קטן (25 מיליון דולר), וב-2005, הגירעון עם סין (ללא יהלומים) הגיע ל-1.3 מיליארד דולר (3). החלת החשיפה על סין בראשית שנות ה-90, נראית נחפזת במיוחד משום שלא הייתה הכרחית טרם הצטרפותה לארגון הסחר העולמי. כך שהיפתחותה של ישראל כלפיה לא הוכתבה על ידי החשיפה הכללית ועיקרון האי-אפליה של הארגון. עם תורכיה, בשנת 91 נרשם עודף של 29 מיליון דולר; ובשנת, 2005, הגירעון נאמד ב-320 מיליון דולר. תורכיה וסין, לבדן, תרמו אם כן כ-2 מיליארד דולר לגירעון המסחרי בשנה זו, ועוד ידן נטויה. וכאמור, הגירעון הוא לא הכל, אלא חור התעסוקה שנפער בעטיו.    
 
מתכנני החשיפה באוצר והוגיה בבנק ישראל שילמו מס שפתיים להתפתחות צפויה זו. הם דיברו על "היערכות" לחשיפה, כשטווח הזמן ליישומה, גם לאחר ההארכה, היה קצר ביותר – עשר שנים בלבד. למען קנה המידה, משך החשיפה במסגרת ההסכם עם האיחוד האירופי היה 14 שנה, וזה שכלפי ארה"ב – עשר שנים. ניתן לטעון, כי בשנות ה-90 המשק הישראלי כבר היה רגיל לתחרות. אך אין כל בסיס להשוואה בין התמודדות עם התוצרת המערב-אירופית או האמריקאית – בשכר שעולה על זה הישראלי – להתמודדות עם תוצרתן של המדינות הכי מרוששות בעולם.
            
במיוחד, שלאיש לא היה מושג מה משמעותה של המילה היפה הזו "היערכות". במאמרם של גבאי ורוב מוזכר סכום ה"עתק" של כ-40 מיליון שקל במענקים ו-60 מיליון שקל בערבויות מדינה, שהוקצה להשקעות בתעשייה לקראת החשיפה. אכן יזמה מרשימה, כשיודעים שלהעברת קוקה-קולה מרמת-גן לאשקלון אושר בשנת 2003 מענק בסך 65 מיליון שקל (שבוטל לאחר מכן). והחשיפה, כידוע, אינה נוגעת לקוקה-קולה אחד בלבד. יתירה מזאת, למיטב זיכרונם של ותיקי משרד התעשייה והמסחר, אף ההקצבה הזעומה הזו כמעט ולא נוצלה, כי אישורה היה כרוך בהתניות שרק מפעלים בודדים הצליחו לעמוד בהן. ועוד, לצד התמיכה – שניתנה או לא ניתנה – לצורך החשיפה, קוצצו סכומים ניכרים מהחוק לעידוד השקעות הון במהלך שנות ה-90.
 
כשל ההיערכות לחשיפה אינו רק ביטוי לקימוץ או חסר תקציבי. בכירי משרד התעשייה והמסחר מאותה תקופה, יכולים להעיד על מבוכתם לנוכח האתגר "להיערך". בפורומים פומביים, אמנם דיברו ברוב חשיבות על שדרוג טכנולוגי של התעשייה המסורתית והשוואתה לזו שבמדינות המפותחות. אך יד על הלב, כולם ידעו שגם באירופה ובארה"ב לא כל המפעלים הפגינו כושר הישרדות למופת, וזאת, מול תחרות הרבה פחות גורפת מצד היבוא. איך שלא יהיה גם המעט שניתן היה להיעשות באימוץ אסטרטגיות של מדינות זרות לשיקום ושימור מפעלים מסורתיים לא נעשה.
 
טרם החשיפה כונסה במשרד התעשייה והמסחר ועדה בין משרדית שדנה בדרכים להחלתה תוך השארת המשק בשליטה. אחת מהמלצותיה הראשיות הייתה הקמת מנגנון של בקרה ופיקוח עם כללים ברורים להתערבות ממשלתית: דהיינו, מעקב אחר ענפים ואפילו מפעלים, ונקיטת הצעדים המתבקשים היכן שהפגיעה בתעסוקה תהיה בלתי נסבלת. מהכוונה היפה הזו לא הוגשם דבר. וכדאי בהקשר הזה להביא את עדותו  בשיחה אתי של יורם בליזובסקי, מנכ"ל משרד התעשייה והמסחר בסוף שנות ה-80, ולאחר מכן מנכ"ל התאחדות התעשיינים: "את צד הורדת המכסים ושאר המגבלות קיימו, את צד ההבטחות להיערכות לא קיימו". התייחסות דומה נשמעה מפי גבריאלה כהן, שכבכירה במשך שנים רבות במשרד התעשייה והמסחר עיצבה רבים מהסכמי הסחר של מדינת ישראל עד לסוף שנות ה-90, ומכירה כל פרט בהם. כהן מעידה כי במשרד התעשייה והמסחר דרשו לקיים את הורדת המכסים כלפי מדינות שלישיות כתהליך הפיך בחלקו, בעל כללים מוגדרים. או, במילים אחרות, המשרד דרש להשאיר בידיו את האפשרות להעלאת מכסים הגנתית. זאת, בידיעה שאין בה שום בעיה מבחינת מחויבותה של ישראל לארגון הסחר העולמי כי המכס בפועל נמוך מהקו המירבי שהותווה אתו, ובמוצרים הרגישים ביותר אף לא סומן כל קו מחייב. אך האוצר סירב לשמוע על אפשרות כזו, ובחר להשעין את כל ההגנה על היטלי היצף וביטחה.
 
אבל ההיטלים אינם תחליף למכס, שנמצא שם בכל מצב. הם, לעומתו, מופעלים רק במקרים מיוחדים – היטל  היצף – כלפי הורדת מחירים תוקפנית וזמנית מצד מוכר זר שמעוניין לחדור לשוק המקומי; היטל בטחה – כלפי גידול משמעותי ביבוא שעלול להזיק לייצור המקומי, גם אם היא נובע מנסיבות חיצוניות למוכר כגון פיחות. ולכן, ההיטלים – בהיותם תגובה על היערכות מסוג מסוים – מצריכים להפעלתם אישור של מנגנון פורמלי. מכאן, שמעצם טיבם הם איטיים ומסורבלים. העוסקים בתחום אף קובעים כי לישראל אין למעשה היטל ביטחה אפקטיבי. היטל ההיצף גם הוא כבול כמעט לגמרי, משום שכל החלטה המתקבלת במשרד התעשייה והמסחר כפופה לאישור שר האוצר, והוא, בהשראת יועציו, בדרך כלל אינו ממהר. זאת, אולי בגלל הדעה הקדומה המושרשת אצל כלכלנים רבים נגד התערבות בסחר. או מתוך כבוד למגזר יבוא הסחורות, המגלגל למעלה מ-30 מיליארד דולר לשנה, ואינו נלאה מלהבהיר לשלטונות עד כמה יתקשה לוותר על רווחיו הצנועים.     
 

אירוע, שיכול להמחיש את הבעייתיות שבהיעדר מנגנון טיפול נמרץ ביבוא תוקפני, וכמה מהמטפלים בתחום מטעם הממשלה מכנים בפה מלא "כישלון" הוא זה של ענף הלבידים. בראשית שנות ה-90, הענף העסיק למעלה מאלף איש בשבעה מפעלים. ארבעה מפעלים נפלו כבר בתחילת החשיפה, כשתלונותיהם על היצף – בעיקר מאיטליה וספרד – לא זכו לאישוש. שלושת הנותרים – קלת, תעל ולבידי אשקלון – נאלצו להתמודד בהמשך עם יבוא במחירי הזדמנות מקוריאה – פרי המשבר המוניטרי באסיה ופיחותיו. ואגב, אירוע כזה של פיחות מטורף הוא המקרה הקלאסי להיטל ביטחה. משום שאין כל הצדקה לסגירת ענף ייצור בגלל קוניונקטורה מטבעית זמנית. אבל עד שהמערכת זזה, לבידי אשקלון נסגר, והשניים הנותרים נאלצו להתמודד עם יבוא באיכות נחותה ומחירים מגוחכים מסין. הצעות לאיחוד בין שני המפעלים, לשם ייעולם, נתקלו בהתנגדותו של הממונה על ההגבלים העסקיים, שהתרכך מאוחר יותר, מאוחר מדי. במהלך 2001, הוטל היטל ביטחה רק לחודשים ספורים, תוך הפוגה ביניהם. לאחר פקיעתו, בינואר 2002, הוחלט על הזרמת תמיכה למפעלים (מיליון דולר לחודש). הם קרסו עוד לפני שהתקציב מוצה, הועברו למפרק זמני ולאחר מכן נסגרו. מכל הענף נותר שריד של עשרות עובדים. בדיעבד, פקידי משרד התעשייה העוסקים בתחום נותרו עם תחושת החמצה. לענף הלבידים בישראל היה ייחוד: תוצרת משובחת במיוחד, שהופנתה גם לייצוא. ייתכן שבתגובת חירום יותר מהירה, ובראיה אסטרטגית, היה ניתן להציל חלק ממנו. 
 
החלתה המהירה של החשיפה הובילה את משרד התעשייה והמסחר ליזמה התקפית משלו: חתימה מהירה על הסכמי אזור סחר חופשי. חתימת ההסכמים הייתה הכרחית בכמה מהמקרים, לנוכח הקפצת המכסים הזמנית שהחליפה את רישוי היבוא, וייקרה מוצרים חיוניים וחומרי גלם. במסגרת ההסכמים בוצעה הורדת מכסים הדדית, שבכל מקרה עדיפה על ההתפרקות החד-צדדית מהגנות. וכך, בעשור שנות ה-90, נחתמו 11 הסכמים. וכדרכן של פעולות חירום, או כדרכם של הסכמים בכלל, הם הצליחו להציל מה שהצילו. אגב, כמדינה בודדה, שאינה נמנית על גוש סחר, ישראל הגיעה להיות אחת משיאניות העולם במספר הסכמי אזור סחר חופשי (רובם מתבטלים עכשיו עם הצטרפותן של מדינות הגוש המזרחי לאיחוד האירופי). ישראל גם מתייחדת בהסכמים שחורגים מחוץ לאזורה הטבעי – המדינות השכנות. ריבוי ההסכמים ופרישתם הגיאוגרפית הוא עוד עדות לחלוציותה השנויה במחלוקת של מדיניות היבוא.
 
דוגמא למגבלותיו של הסכם, כל הסכם, בעולם סחר ציני ומתוחכם עולה מהמסמך שנחתם עם תורכיה בשנת 1996. במסגרתו, נקבעה הורדת מכסים מיידית ברוב המוצרים, ולוח זמנים מקביל לתהליך החשיפה כלפי ארצות שלישיות במוצרים רגישים במיוחד. לפני החלת ההסכם, ישראל נהנתה מעודף במאזן המסחרי שלה עם שכנתה הצפונית. בשנת 90, למשל, הוא נאמד בכ-50 מיליון דולר, ובשנת 93, הגיע לכ-43 מיליון דולר. המגמה התהפכה במהירות לקראת החתימה, ובשנת 94 כבר נרשם גירעון של כ-35 מיליון דולר. בשנת 2003, גירעון הסחר עם תורכיה ישב על כ-480 מיליון דולר, וב-2005 קצת ירד לכ-300 מיליון דולר.
 
כלומר, ההסכם התורכי אינו מיטיב עם ישראל. אף עובדה זו הייתה ידועה מראש לכל מי שחי את הסחר הבינלאומי. תורכיה – מדינה בת כ-70 מיליון תושבים – היא מעצמה בענפי הייצור המסורתיים, ושכר העבודה בה ירוד. מאידך, היא ידועה בתרגיליה כלפי כל מי שמנסה לחדור לגבולה. סיפור טרי של התעללות תורכית אופיינית מתייחס לסוף 2003. אז, ממשלתה של אותה מדינה הורתה על איסור הכנסתה של זכוכית שטוחה לנמליה הראשיים, והפנתה אותה למקומות הכי נידחים שאפשר. היא גם הורתה כי הגשת המסמכים לשחרור הסחורה תיעשה במקום אחר. האיסור הוטל על כל מי שמחוץ לאיחוד האירופי, ולגבי ישראל הוא הוסר בעקבות משא ומתן שנמשך כשנה. מיותר להסביר, עד כמה מעקף כזה פוגע בכושרן להתחרות של הסחורות מבחוץ. לכאורה, ניתן לנהל משא ומתן עם התורכים על כל הפרה של הסכם הסחר. אך לישראל גם אינטרס מדיני-בטחוני מורכב עם שכנתה הצפונית, והוא צץ כל אימת שמתעוררת מחלוקת. או, במילים מפורשות יותר, גורמים מדיניים בישראל בולמים את תגובתם של גורמי הסחר כלפי התורכים, שמא יפגעו במטרות יותר חשובות. בהינתן עובדות אלה, הסכם הסחר עם תורכיה אינו מסוגל להועיל הרבה, אך ניתן להבין את הדילמה של יוזמיו לנוכח החשיפה החד-צדדית שהייתה צפויה שם ממילא.
 
אין כמו המקרה התורכי כדי להפגין עד כמה קשה לשלוף תיקון לאחר שהשגיאות כבר נעשו. כי נסיגה מהסכמים בינלאומיים אינה עניין פשוט וקליל. עם זאת, ניתן להעלות סעיפים מסוימים לדיון מחודש, תוך הוכחת הבעייתיות שבהם לגבי ישראל. במדינות השלישיות היפוך המדיניות הרבה יותר קל, כי החשיפה מלכתחילה הייתה חד-צדדית. אבל, לפני שמשנים כיוון, נדרשת הודאה גלוית לב  מצד כלכלני הזרם המרכזי עד כמה החשיפה הייתה חפוזה ובלתי מתוכננת.  אגב, אפילו בין בכירי האוצר לדורותיהם, ישנם בחלוף יותר מעשור כאלה שמכים על חטא. וכדי להבהיר את הדברים, כאשר מדברים על היפוך, איש אינו מתכוון למשטר הסתגרות: ישראל הייתה ותישאר אחד המשקים הפתוחים בעולם. הכוונה היא רק למדיניות יבוא יותר מפוכחת: ניצול מכסי המגן המותרים לישראל על ידי ארגון הסחר העולמי, שימוש נבון בהדדיות, והפעלת האמצעים הנהוגים בכל מקום כאשר מאוימת שלמותם של מקומות עבודה שאין להם תחליף נראה לעין. 
 
ניתן אולי ללמוד משהו על ה"ריאל פוליטיק" של סחר החוץ מהתנהגותה של אר
ה"ב בנושא. בתחום הטכסטיל וההלבשה רמת המכסים בארה"ב גבוהה מזו שבישראל. הדמוקרטיה החזקה בעולם אף לא מתביישת להטיל מכסות כמותיות בטכסטיל. הזכות למכסות בענף רגיש זה הייתה נתונה במסגרת ארגון הסחר העולמי, ונוצלה על ידי מדינות רבות, אך לא על ידי ישראל. הסדר המכסות העולמי פקע בראשית 2005, וטרם ביטולו נשמעו בארה"ב דרישות לאמצעי הגנה חליפיים. תגובה אמריקאית המלמדת על הצפוי התגלתה בראשית 2004. קואליציית האיגודים המקצועיים בארה"ב הגישה תלונה לנשיא על הפרת חוק הסחר הבינלאומי מצד הסינים  – העסקת עובדים בתנאים נחותים המעוותים את התחרות: דיכוי שביתות, מניעת התאגדות מקצועית ואי-אכיפת שכר מינימום. ניתן לשער, שלא הדאגה לפועלים הסיניים עמדה לנגד עיניהם של מנהיגי האיגוד האמריקאי, אלא היעלמותן של 3 מיליון משרות בתעשייה אצלם תוך שלוש שנים. ואם תנאי העבודה בסין לא ישופרו, אותו איגוד הציע להטיל מכסי עונשין בשיעור מרבי  של 77% על התוצרת הסינית. בהשפעת האיגודים המקצועיים, ובלחץ חברי קונגרס, ארה"ב נערכה מלכתחילה לביטול המכסות, וסיכמה עם ארגון הסחר העולמי על הזכות לנקוט אמצעי ביטחה סלקטיביים נגד סין. למרות שסלקטיביות כזו סותרת את כללי הארגון על אי-אפליה בין חברותיו. בפועל, מכסות אמריקאיות, שהוגדרו כ"זמניות", הוטלו על פריטי טקסטיל סיניים שונים.
 
דוגמא זו יכולה להמחיש היטב את הפער בין ארה"ב לישראל. ארה"ב, כשנמאס לה, יכולה לטרטר קשות את סין בכוחות עצמה או בעזרת ארגון הסחר העולמי, ואף לעקם במקצת את כללי המשחק של הארגון. שוט כזה אינו נתון בידי ישראל. ועל כן, ישראל חייבת להיות זהירה וספקנית בכל התקשרות – לא כל הסכם סחר מניב תוצאה טובה, ובוודאי שלא כל חשיפה חד-צדדית. משהו מהבדלי הגישות ומיחסי הכוחות המולידים אותן, יכול להיות מומחש בסיפור הבא: לקראת חתימת הסכם הסחר החופשי בין ישראל לארה"ב, ב-1985, הוטל אמברגו אמריקאי על יבוא סדיני פלאנל מישראל. בתגובה לקובלנה הישראלית, האמריקאים ענו: "אנחנו פיל, אתם נמלה". לא, הם לא התכוונו לומר שהיבוא ממדינה נמלה אפילו אינו מדגדג לפיל. הם רצו להגיד כי פיל מועך נמלה.         
 
למרות תפישתו העצמית, כשל נציגה של חיית ענק, הממשל האמריקאי מאזין בקשב רב לכל ביקורת על מדיניות היבוא שלו. אחד המבקרים החשובים הוא המכון למדיניות כלכלית (EPI) שמושבו בוושינגטון. גוף זה, הממוקם שמאלה מהמרכז, מגדיר את עצמו כצוות חשיבה בלתי מפלגתי, המבקש להרחיב את הדיון בדרכים להשגת כלכלה משגשגת והוגנת. בשנים האחרונות, רבים ממחקריו דנים בנזקי היבוא של ארה"ב, החופשי מדי, לדעת מחבריהם: הפתיחה כלפי סין, הסכם הסחר עם נאפט"א, ועוד. וכאמור, EPI משרה מרוחו על הממשל והאיגודים המקצועיים (4).
 
ומאותה הכרה מתאים לעבור לפוליטיקה הפנימית של היבוא בישראל. זוהי אחת ההמחשות הקלאסיות להתנגשות אינטרסים בינמגזרית. אפילו היצרנים לשוק המקומי אינם מאוחדים ביניהם: יצרני מוצרים סופיים, כגון בגדים, נהנים מיבוא חופשי של חומרי הגלם שלהם – חוטים ובדים – ולידם יצרני אותן תשומות נמחצים בתחרות. כמה יצרנים מתוחכמים – במיוחד בתחומי צריכה כגון הלבשה, מזון ותרופות – נוקטים באסטרטגיה של "אם אינך יכול להכותם, הצטרף אליהם", ולצד הייצור שלהם שנסוג בשוק המקומי  הקימו קו יבוא משגשג. ניגודים אלה, ועוד שכמותם, הקשו על גיבוש חזית אחידה כלפי החשיפה בהתאחדות התעשיינים. ומאידך, בצד השני של המתרס, עומד לובי חזק ועשיר של היבואנים דרך ארגון לשכות המסחר ושתדלנים לכל עת. לובי נגדי, ברוב המדינות המפותחות, הוא זה של האיגודים המקצועיים. אצלנו, קולו כמעט ולא נשמע בגלל חולשתה של ההסתדרות בתקופה הקריטית. גם כיום היא אינה מספיק ערוכה למאבקים אסטרטגיים ממושכים.  
 
רוחב היריעה העצום של מדיניות היבוא אינו נפרש בתקשורת כראוי, אולי בגלל מורכבותו, ובוודאי בגלל יחסי הכוחות והכסף המתוארים לעיל. נזק מפורש מבחינת תפישת הקהל נגרם בתקופת אריאל שרון כשר התעשייה והמסחר. בה, ביזמתו, ננקטו צעדי הגנה מאולתרים בשרירות לב. צבעוניותם של כמה מהם – כגון הדרישה לחרוט על כל פריט סכו"ם וכל עיפרון המגיע למדינה את ארץ המקור – הפכה לחומר חביב על העיתונאים. היעדר ההנמקה המסודרת באותה תקופה, ואי-הסתמכות על קואליציה תומכת תרמו בסופו של דבר למטרה ההפוכה: התנגדות לכל הגנה על היבוא, ותמיכה רחבה – שאינה מבוססת על הכרת הנושא או הבנה מרובה – למהלך החשיפה. 
 
מכל המסופר לעיל, מתבלט חסרונו של לובי למדיניות יבוא חלופית – לובי שינסה לעצב מחדש את דעת הקהל בישראל, תוך שהוא מביא לידיעתו את פניה הכוחניים של מדיניות סחר החוץ גם במדינות הנאורות ביותר. ובה בעת, יאמוד את נזקיה של מדיניות יבוא חופשית מדי, ויגבש אלטרנטיבה יותר מציאותית. לובי כזה, מעצם טיבו, מצריך שיתוף פעולה בין ההסתדרות להתאחדות התעשיינים ולאנשי אקדמיה המוכנים לבוסס בבוץ הכלכלה היישומית.

2 מחשבות על “חשיפה – פיתרון או בעיה?

  1. נתת מספר דוגמאות סטטיסטיות לסחר שלנו עם תורכיה וסין וציינת שההסכמים שנחתמו עם המדינות הינן כשלון, אך לא כך.

    את מתייחסת הרבה למונח "מדיניות יבוא" ושכחת לרגע את עלות היבוא. לישראל ולצרכנים החיים בה יש אינטרס ראשון במעלה שעלויות היבוא יהיו זולות. אם אנחנו מייבאים היום כלים סניטארים מתורכיה במקום מאיטליה – זה תורם ישירות להוזלה משמעותית לצרכן הישראלי.
    כולנו זוכרים את המחירים המטורפים שהיו בישראל למוצרי טקטסיל ומוצרי חשמל לבנים (תחת הכסות של "מדיניות יבוא והגנה"). מי ששילם את המחיר היה הצרכן הישראלי. מי שהרוויח היו יצרנים ישראלים שנהנו שמעמד "כמעט" מונופולי בשוק. כולם זוכרים לרעה את שטיחי כרמל- דוגמא אחת מיני רבות שממחישה את הפסול בשימוש בשיטה.

    היום ניתן לקנות מוצרי טקסטיל במחירים זולים מאוד ולא צריך לקחת משכנתא בשביל לקנות מוצרים אלקטרוניים שונים. ישראלים שמטיילים בחו"ל מציינים שכעת זול יותר לעשות קניות בישראל.

    לא שכחתי את התעשייה, התעשייה התייעלה והיצוא שלנו רק הלך וגדל, לדוגמא לתורכיה היצוא שלנו כבר עובר את רף מיליארד הדולר.

    אין כל סיבה לבחון יצוא ויבוא מול מדינה אחת בודדת. אם זול יותר ליבא טקסטיל מתורכיה- מדוע שלא ננצל הזדמנות זאת , כנ"ל לגבי סין.

    בשנת 2007 לראשונה הפער המסחרי שלנו היה חיובי משמע כל היצוא (של טובין) היה גדול מהיבוא וזה מה שקובע.

  2. אני חושבת שציינתי את הנימוקים לטובת החשיפה, חלקם מובאים גם בשני הפרקים האחרים על מדיניות היבוא.במיוחד, ציינתי במפורש את הוזלת מחירי ההלבשה והבאתי דוגמאות להשפעתה על מדד המחירים לצרכן.

    ככלל, מה שנכתב בכל הפרקים אינו אנטי פתיחה ליבוא, אלא הצעה לעידון הפתיחה.

    ועכשיו, תשובות קצרות לכמה מטענותיך. אתה אומר שההגנה בפני יבוא העשירה כמה תעשיינים. טוב, אז קודם התעשרו התעשיינים המוגנים, עכשיו מתעשרים היבואנים הבלעדיים (ובגלל קטנו של המשק הישראלי כמעט בכל תחום יש יבואן שולט שקובע מחירים, מופרזים לעתים קרובות,ומיבא מוצרי זבל ללא כל התחשבות בצרכנים) – אני לא יודעת מה עדיף.

    זה שישראלים שמטיילים בחו"ל מציינים שהיום יותר זול לקנות בישראל, זה בדיוק ממחיש את טענתי שמדיניות היבוא שלנו מוקצנת, ובמדינות אחרות – וביניהן ארה"ב והאיחוד האירופי _ עדיין מגינים על התעשייה.

    וכלל, לקנות בזול זה לא המדד היחיד לאיכות החיים. כי אם החשיפה גוררת אבטלה בענפים המסורתיים (וכבר אין ויכוח על זה) הנפגעים ממנה לא יכולים לקנות בכלל.

    אני לא בוחנת את מדיניות היבוא רק במדינה בודדת. אני נותנת את התמונה הכללית. תורכיה ובמיוחד סין הן המחשה לתמונה הכללית.

    ואגב, עודף היבוא שאתה מדבר עליו הוא בסך היבוא (סחורות+שירותים). יבוא השירותים הוא משהו די עלום, המחושב בדרכים מאד מורכבות ויש ויכוחים על גורמי העודף שם.

    מאידך, ביבוא הסחורות (שהוא הרלוונטי יותר לתעסוקה) נותר בש/נות ה-2000 גירעון גדול כפי שהיה, זאת למרות שהוא הוסט למקורות זולים יותר. מה שאומר, כי כמותו גדלה, ולכן הפגיעה בתעסוקה כה קשה בענפים מסויימים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s