אחד מהספרים הבודדים המרתקים באמת, שנכתבו על כלכלת ישראל, הוא ספרו של מיכאל ברונו על תוכנית ייצוב המשק של 1985. ברונו, שהיה פרופסור לכלכלה באוניברסיטת ירושלים, ונגיד בנק ישראל בשנים 1991-1986, נחשב לאדריכלה הראשי של התוכנית. הסתכלותו האישית מופיעה בספר Crisis, Stabilization, And Economic Reform, Oxford University Press, 1993.
נזכרתי בספר, לאחר שראיתי את כותרות הענק בעיתונים על חזרתה של האינפלציה. על פי נתוני נובמבר, יש סיכוי רב שהאינפלציה ב-2007 תחצה את קו ה-3%. מאז 2003, זה הקו העליון של יעד האינפלציה בישראל. ומעל הכל, מרחף החשש להמשך עליית המחירים, והאצתה. בעולם, מסתמנת התייקרות עקבית במחירי חומרי הגלם. יש האומרים שהיא תימשך עוד זמן רב, בגלל כניסתן של סין והודו למעגל הצריכה והייצור התעשייתי.
זה, אם כן, המקרה הקלאסי של זעזוע חיצוני מעורר אינפלציה. המשך הסיפור תלוי בתגובת מעצבי המדיניות, ולא רק בישראל. בשנות ה-70 וה-80 זה לא נגמר טוב. העלאת מחירי הדלק, במיוחד בשנים 1973 ו-1979, הקפיצה את המחירים העולמיים. בישראל, נוספה אליה חריגה תקציבית עקב מלחמת יום הכיפורים ומלחמת לבנון. התוצאה, אינפלציה שהלכה וטיפסה ממדרגה למדרגה – 10% ב-1970, 111% ב-1979, ושיא של 445% ב-1984. אז, כבר כולם השתכנעו שצריך לפעול.
דרך הפעולה מתומצתת בכותרת ספרו של ברונו: "משבר, ייצוב ורפורמה כלכלית". ומתחתיה, באותיות קטנות: "ריפוי בעזרת קונסנסוס". ברונו מתאר חודשים של התלבטויות וניסיונות כושלים. לא מפני שהתרופה לדיכוי מיידי של אינפלציה הייתה בלתי ידועה, אלא משום שלא הייתה רצויה בגלל תופעות הלוואי שלה.
אותה תרופה היא טיפול הלם על ידי כיווץ תקציב והקפצת ריבית. הפעלתה, פעמים רבות, מצליחה להחניק את עליית המחירים בבת-אחת. לכאורה, נס מדיציני, אך, בפועל, הפרעה מערכתית קשה, שעלולה להיות מלווה בשיעורי אבטלה גבוהים, גם אם לתקופות קצרות (Bruno pp. 4-6 (
ולכן, בתוכנית הייצוב של 1985, הוחלט על הסתייעות ברפואה משלימה. לצד הכיווץ התקציבי והזנקת הרבית, הופעל מרכיב של הסכמה בין הממשלה להסתדרות ולמעסיקים. שלוש צלעות המשולש, נדברו ביחד להקפיא מחירים, שכר ושער חליפין, לאחר שאלה הובאו עד כמה שאפשר לאיזון בנקודת ההתחלה. מאותה נקודה ואילך, העלאות המחירים והשכר נדרשו לאישור הממשלה. שער החליפין ממילא נוהל על ידה. מרכיב הטרודוקסי (לא-אורתודוקסי) זה של התוכנית, שהובא כדי להמעיט ככל שאפשר בטיפול ההלם, הוא החידוש העיקרי בה, שאומץ לאחר מכן במדינות אחרות. הוא גם מקור גאוותו של אדריכלה.
מעניין לראות, כי ברונו בתיאור שיטת ההלם שעדיין ננקטת באירועי אינפלציה רבים, משתמש במילה רפורמה בנוסח הבא: "כל האינפלציות הגיעו לשיא של 100% לחודש ויותר…. לפני שהריפוי בהלם משך את האינפלציה למטה בבת-אחת, באמצעות צעדים שבתוכם רפורמה תקציבית ומוניטרית" (Bruno p. 4).
המילה רפורמה מופיעה גם בכותרת ספרו, והיא בעלת משמעות רחבה יותר מאשר הצירוף השגרתי של ריסון תקציבי ומוניטרי. למעשה, תוכנית ייצוב המשק היא קו פרשת המים של כלכלת ישראל. בעקבותיה, היא שונתה מן היסוד. כל מה שיש היום בכלכלה: ממשלה קטנה, הסרת הבקרות והפיקוחים, פתיחת המשק ליבוא, שחרור תנועות הכספים וההון, ההפרטה – כל זה הוא תוצאת תוכנית הייצוב.
תוכנית ייצוב המשק לא הסתיימה ב-1985. מעצביה השתמשו בלקחי האינפלציה, ובהצלחת צעדי החירום שננקטו, כדי להחדיר מהפיכה כלכלית לישראל. כמה מהמלצותיהם היו בלתי נמנעות. אחרות, שנויות במחלוקת עד היום, הובלעו באווירה הציבורית הפתוחה לשינוי עקב טראומת האינפלציה וריפויה. תוכנית ייצוב המשק היא, אם כן, האמא של הרפורמציה בישראל. אחריה, הפעלת רפורמה ועוד רפורמה נראית כדבר המובן מאליו.
דווקא בגלל זה, כדאי לשים לב למשפט נוסף בכותרת ספרו של ברונו, שאמנם מודפס למטה באותיות קטנות: "ריפוי בעזרת קונסנסוס". ההסכמה, המבוססת על יכולת ההידברות בין הממשלה להסתדרות ולמעסיקים, היא אחת מאשיות התוכנית. ברונו בחר לשים אותה בכריכה.
ובכלל, בהערת אגב, העניין הרב שספרו של ברונו מעורר אינו בהכרח נובע מהזדהות עם כל מה שכתוב בו. אלא, במידה רבה, מזיהוי המתח הפנימי של הכותב בין ההלם להסכמה, ובין גאוותו על סיפור ההצלחה הכביר של תוכנית הייצוב, להתכחשותו להאטה בצמיחה וההרס של מגזרי ייצור שלמים שבעקבותיה.
נזכרתי, בכל אלה, עם פרסום הסימנים להתאספות אינפלציה מחדש. זה לא שכל תרחישי האינפלציה דומים זה לזה. אבל משהו בצירוף הנתונים: התייקרות חומרי הגלם, פרפורי הבורסות, הפסדי העתק בכמה מבנקי ההשקעות הגדולים והנחשבים – מעורר אי-נוחות.
ומה יהיה אם האינפלציה תתחיל לטפס שוב? האם בישראל, 2008, אפשר יהיה לגבש הסכמה משולשת כמו אז? זו בוודאי שאלה שצריכה להתחיל להישאל. מי יהיה עכשיו מוכן לשבת לדבר – התאחדות התעשיינים המפוצלת והחלשה? ההסתדרות שכוחה תש? לאחר ששיטת הרפורמה הובאה עד הקצה, אפילו המורים, אפילו חברי הסגל האקדמי, מאבדים את היכולת לתקשר. והם הרי מה תפקידם, אם לא ללמד את כולם איך מדברים.
עידן השוק החופשי 
בימים אלו נכנס למחזור מטבע של שני שקל, והוחלט להוציא ממנו את מטבע החמש אגורות. יש לי תחושה ששני השינויים האלה הם מעודדי אינפלציה, בכך שהם מעודדים עיגול מחירים כלפי מעלה. התחושה הזו מבוססת? זה משהו שמדברים עליו כששוקלים שינויי מטבע כאלו?
אהבתיאהבתי
אני חושבת שאתה צודק. מקווה שדברו על זה.מי שיכול לענות לך הוא בנק ישראל.
אהבתיאהבתי
ומעמד הבניים יקראו פעם נוספת לדגל ההצלה הכלכלית? במיוחד העשירונים התחתונים.שגם אכלו את הצפרדעים(קיבלו את רוב הגזרות של הטיפול בהלם),וגם גורשו מהעיר.(לא השתתפו בחגיגת ה"צמיחה".)
אהבתיאהבתי
ככה זה בדרך כלל, וזה עלול להיות עוד יותר גרוע עכשיו.
אהבתיאהבתי
תפגעי מהשאלה החצופה שלי.
אמרת:"ככה זה בדרך כלל".אנא גלי סוד מקצועי.ככלכלנית.(את התואר קלקלן/ית אני שומר לאלה שאיני מכבד).
האם ה"ככה זה בדרך כלל" הוא חוק טבע מוחלט שאין מה לעשות נגדו(כמו חוקים פיזיקלים מסויימים),או שזה מעשה ידי אדם?(ואם מעשה ידי אדם,האם אפשר לשנותו?)
אהבתיאהבתי
אני ממליצה שתקראי את הספר של נעמי קליין בשם
The Shock Doctrine.
ספר זה מתאר את מקורותיו של ה"ריפוי" הזה, שמרפה את ידיהם של החלשים בחברה על ידי משיכת היסודות מתחת לרגליהם והמטת אסון חברתי על חברה שלמה – ואז עוד אחת, ועוד אחת, ועוד אחת… …ביסוד ה"ריפוי בהלם" עומדת חבורת אנשים שהקונצנזוס רחוק מהם, שמטרתם היחידה היא רווח למעטים וריכוז הון.
ספרה של נעמי קליין מתאר את השימוש החוזר בהלם הזה, שבו עקב מלחמה, מהפיכה, אינפלציה מטורפת או אסון טבע לוקחים קבוצת אנשים את מושכות המדינה ומונעים קונצנזוס. מסתבר שכדי להחזיק מערכת כזו יש למנוע מהאזרחים להתאגד ולהביע את דעתם (אנטי-דמוקרטיה תחת אצטלת "ליברליזציה) ולצורך כך האזרחים מוכנעים שוב ושוב, במדינה אחרי מדינה, על ידי כוחות משטרה, משטרה חשאית, כלכלה דורסנית ועוד.
אותו "הלם" מהווה תירוץ בדרום אמריקה, במזרח אירופה, בבריטניה כמו בישראל – תירוץ לאיסוף הון על ידי קבוצות קטנות ולנטרול ההישגים של קבוצות פועלים ומה שהיינו מכנים עד לאחרונה מעמד הביניים.
ספר מרתק. ישראל והרפורמה שלה מוזכרת בפרק אחד מלא למדי.
אהבתיאהבתי
אזרח,
אני מניחה ששאלתך קצת רטורית, בכל מקרה, ראה את מה ששונרא כותבת.
שונרא,
אקרא את נעמי קליין. אגב, תיאורים דומים של ריפוי בהלם נמצאים גם אצל ג'וזף סטיגליץ בספרו
Globalization And Its Discontents
אהבתיאהבתי
לתמר שלום
לעיתים בריא לה למדינה להיות במידה קטנה של ?אינפלציה
חנן מהגליל המערבי
אהבתיאהבתי
לתמר השלום
השבוע נתבשרנו שישראל צמחה בחמישה אחוז
האם זה יתכן לנוכח המצב המדיני חברתי?
מי מרוויח מהצמיחה
והאם אנו לא בדרך לאינפלציה של בחירות כמו בשנות השמונים
חנן מהגליל המערבי
אהבתיאהבתי
"עולם ישן עד היסוד נחריבה" הוא דרך הפעולה של הרשעים האלה.
רשעים, משום שגם בבגרותם אינם מבינים שכל אדם הוא עולם ומלואו.
אהבתיאהבתי
מה שהדהים אותי בידיעות על השקת השני-שקל והוצאת החמש-אגורות, היה ש(לפחות על פי הידיעות), ההחלטות הנ"ל הסתמכו על סקרי דעת קהל שבדקו עד כמה הציבור מעוניין בשינוי. נורא מוזר שככה מנומקות החלטות כאלו, לא?
וזה הזכיר לי גם את הניתוחים של שמשון ביכלר ויונתן ניצן (את בטח מכירה) לגבי מי הרוויחו ואיך מסבב האינפלציה-דיכוי-בהלם של שנות השמונים.
מאוד מחכים לקרוא אותך, תודה.
אהבתיאהבתי
לאחר שאקבל תשובה,והמגיבה שונרא הקדימה אותי.
http://www.naomiklein.org/shock-doctrine/short-film
http://www.democracynow.org/2007/9/17/the_shock_doctrine_naomi_klein_on
http://www.pbs.org/wgbh/commandingheights/shared/minitextlo/int_jeffreysachs.html
גב' בן יוסף,התשובה של שונרא מוכרת לי.אני מאוד מעוניין לדעת מה התשובה ש ל ך לשאלה ששאלתי.
אודה לך.
אהבתיאהבתי
חנן,
מקובל לחשוב שאינפלציה נמוכה, נגיד עד 3% לשנה,היא תופעה בריאה. יש תחושה שאנחנו בדרך לתהליך של אינפלציה גבוהה יותר.
אזרח,
כלכלה היא התנהגות של אנשים, ולכן היא משקפת "חוקי טבע". ביניהם, גם זה ש"ייצר לב האדם" הוא כפי שהוא, והחלשים תמיד חוטפים יותר. כמה הם יחטפו? זה עניין של החלטה מודעת, ובמשטרים חכמים נזהרים מאד במינון.
שונרא,
אני מאד מזדהה עם מה שאת אומרת, אני קוראת כעת ספר של פלטונוב "בעולם נהדר ואכזר", המתאר את ראשית המשטר הסובייטי בבריה"מ. ובקצרה, שרירות לב היא שרירות לב, ולא משנה איזה מסווה אידיאולוגי היא לובשת.
עומר,
אני מתארת לעצמי שבנק ישראל גם בדק את מידת השימוש במטבעות השונים. ובכל זאת, להחלטה יש צד בעייתי, אני מסכימה.
אהבתיאהבתי
הוצאת 5 האגורות מן המחזור הייתה תופעה בלתי נמנעת. במובן הזה שאני כסטודנט נשוי תפרן לא מצאתי שימוש ל- 5 האגורות שלי. המקום היחידי שתמחר ברמה של אגורות היו סופרמרקטים. בשוק לא מתמחרים ברמה של אגורות בודדות, בחנויות רגילות לא מתמחרים ברמה של אגורות רק בסופרמרקטים מתמחרים ברמה של אגורות בודדות.
ולהפתעתי לאחר שנה של קנייה ברמה הקמעונית הנמוכה ביותר, בסופר-מרקטים, גם שם המוכרות (לא הבעלים הצייקנים) מוותרות לך על כמות האגורות הנוספת. ופוטרות אותך בלך ובלי שוב.
הסיבה לכך בעקבות האינפלציה מאז שנות השמונים נעה כמות הכסף הריאלית על פני ציר הערכים ומעכשיו היא מתחילה גבוה יותר. כדי למדוד את כמות הכסף הריאלית נחלק את כמות הכסף הנומינאלית בערך הנומינאלי השמיש הנמוך ביותר ונקבל את הכמות הממשית. אינפלציה יכולה רק להזיז את כמות הכסף הריאלית על ציר הערכים הנומינאלי אך לא להגדיל את כמותו הריאלית התלויה בתוצר.
אהבתיאהבתי
על פח התרשמותי, יש משהו בדבריו של עומר. אבל, בכל מקרה, זה לא הנושא של המאמר שלי.
אהבתיאהבתי
כאשר מנסים להגן על ערכו של המטבע, וניסו להגן על ערך המטבע של חמש אגורות, ולא הלך, אז לא הלך. אין ערך למטבע. אם היה ערך למטבע, המסחר הקמעוני היה דואג לביקוש לו לצורך החזרת עודף.
היום עמדתי במכולת וקניתי חלב ב4.70 אגורות. אך בארנק היו לי 4 מטבעות של שקל, מטבע אחד של חצי שקל, ומטבע אחד של 5 שקלים. שאלתי את המוכרת מה היא מעדיפה 4.5 ש"ח או 5 ש"ח, ולתת לי עודף של 0.20 ש"ח. והיא אמרה 4.50 שקלים. כלומר, הפסד של 20 אגורות שווה לה, כדי לא לאבד 30 אגורות.
הניסוי הזה נערך שוב ושוב. מוכרים מעדיפים לקבל כסף קטן והעיקר לא להחזיר עודף ואילו קונים מעדיפים לקבל כסף גדול בעודף, כדי שידעו בוודאות שיש להם את הכסף לקנייה. כמה פעמים עליתי על אוטובוס והנהג נתקע בגלל חוסר בכסף קטן לעודף על כסף גדול.
למסחר הקמעוני יש ביקוש לכסף קטן בערכים השמישים הקטנים ביותר. ואם הערך השמיש הקטן ביותר איננו מבוקש, סימן שאותו מטבע חסר ערך למגזר הקמעוני הזעיר, ומכאן שאותו ערך כבר מזמן יצא מהמחזור.
אהבתיאהבתי