במאמץ לבדל בין תכנון כלכלי לרפורמה, שכחתי להגדיר מה זה בכלל תכנון. ובכן, תכנון הוא הצבת יעדים, ועיבודם לצעדים ישימים. את היעדים יכול להציב הדרג הפוליטי או הדרג המקצועי, ותרגומם לצעדים נעשה על ידי הדרג המקצועי. אבל תכנון, במהותו, הוא רב-שיח. כי מה אם הדרג הפוליטי לא מרוצה מהיעדים שהדרג המקצועי מציב? או שהוא חושב שהאמצעים הנגזרים מהם קשים מדי? ומה אם הדרג המקצועי סבור שיעדיהם של הפוליטיקאים לא ניתנים להגשמה? על הכל מדברים, וגם הדרג המקצועי בדרך כלל לא שר בקול אחד.
על כן, כשאומרים תכנון – כאילו דבר אחד – מתכוונים לעשרות דברים שונים. מה שתיארתי כאן הוא תכנון בדמוקרטיה מערבית. וכבר על ידי התיאור, אני מקווה שהצלחתי לחסל סטיגמה נפוצה. תכנון – זה לא רק הדגם הסובייטי התקוע במוחם של כמה אנשים. נכון, היה פעם תכנון כזה שהורה למפעלים כמה זוגות נעליים לייצר מכל סוג. זה לא התכנון שעליו אני ממליצה.
מה כן עושה תכנון מערבי? מה עשו כאן, במשרדי הממשלה, מראשית שנות ה-50 ועד לראשית שנות ה-90? מה אני עשיתי במשרד התעשייה והמסחר בשנות ה-70 וה-80? הנה תיאור חלקי שיבהיר את המושג.
תכנון נפתח בהצגת יעד כמותי, כמו, למשל, יעד כמותי לצמיחה. נגיד, 5% לשנה בין 2007 ל-2012. 5%? למה דווקא 5%? אפשר 4.9%, 4.8%, 4.7% ועוד. כל מתכנן טוב לומד שעשירית האחוז לשנה זה המון. כי תכנון עושים לכמה שנים, ובתחשיב ריבית דריבית כל הבדל קטן מצטבר להרבה. עכשיו, שואלים איך ה-5% האלה יושגו. הגדלת הצריכה הפרטית? הגדלת ההשקעות? הגדלת הייצוא? ואם ייצוא, איזה ענפים? חייבים להגדיר את היתרון היחסי של ישראל. איפה המשק הזה מתמודד הכי טוב.
הגדלת ייצוא שנשענת על ענף האלקטרוניקה, למשל, דורשת הוספת אלפי מהנדסים בשנים הבאות. כשעבדנו על התוכניות במשרד התעשייה והמסחר, קיימנו קשר רצוף עם הטכניון, עם מכללת שנקר, ועם מוסדות השכלה גבוהה אחרים. נציגיהם בילו אצלנו שעות רבות. מבחינתם, היכולת להציג מערך נתונים מסודר על צרכי המשק בעתיד תאמה לסיסמא יידע הוא כוח. הם יכלו לבוא לממשלה ולומר: רוצים ייצוא אלקטרוניקה או אפנה בעוד עשר שנים? הבו לנו מימון להגדלת החוג להנדסת תעשייה וייצור.
חמש עשרה שנה שנות ישיבתי במשרד סיפקו הזדמנויות לא מעטות להפגשת הנתונים שהנפקנו עם המציאות. נכון, היו לפעמים מקרים לא נעימים. אבל חשוב להדגיש, ואולי זה סוג של אליבי מתוחכם, כי תכנון אף פעם אינו מתיימר לחזות את מה שיקרה. הוא רק עוזר לממשלה לברור את האמצעים שיקרבו אותה ליעד מוגדר. זה ההבדל בין תכנון לחיזוי. חיזוי הוא סוג של נבואה. תכנון הוא רק תרגיל אינטלקטואלי לבדיקת סבירות של תרחישים, ולאיתור האמצעים להגשמתם.
דעיכתו של התכנון התרחשה בד בבד עם עליית השוק החופשי. תחילתה בישראל, בסוף שנות ה-80, כחלק ממגמה כלל-עולמית של ליברליזציה, דה-רגולציה, פרייבטיזציה וכל שאר הדקלום החביב. לגיטימי לשאול, למי אכפת שהרשות לתכנון כלכלי נסגרה, ומחלקות התכנון בשאר משרדי הממשלה הפכו לשרידים של מה שהן היו פעם. הנה תשובה חלקית – כמה דוגמאות לחלל שהתכנון הותיר אחריו.
מי שיחפש היום נתונים מעודכנים על מספר המהנדסים בענף הכימיה בתעשייה, יתקשה למצוא. הסקר המקיף האחרון על הרכבו המקצועי של כוח אדם בתעשייה נערך על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 1997. מאז, חלף עשור, ענף האלקטרוניקה זינק לשיא פריחתו, ועבר לשלב של התקדמות יותר אטית. מראשית שנות ה-2000, כוכב הייצוא החדש בישראל הוא ענף התרופות. קשה למצוא עדות להתעניינות ממשלתית רצינית במהפך שחל. לפחות, אין לה ביטוי בנתונים המתפרסמים. במקום זה, כך ניתן להתרשם, מקדישים את הכוחות לייעול מוסדות ההשכלה הגבוהה.
אין זכר להתעניינות גם במצב החינוך התיכוני-מקצועי, והקורסים להכשרה מקצועית שנוהלו בזמנו על ידי משרד העבודה. מדהים לראות, איך שני גופי הכשרה רציניים חוסלו בעזרת קלישאות – לא כדאי, לא יעיל, לא תפקיד הממשלה, למה לשלוח אנשים לחינוך מקצועי נחות. תשאלו את חברתי, מעצבת אופנה, איך ואיפה, בשוק החופשי, מוצאים תופרות שיודעות מה הן עושות. תודה, אמא רוסיה, שמה נתנו הכשרה מקצועית ראויה.
בתעשייה, בכלל, מתלוננים על מחסור בטכנאים ופועלים מקצועיים. וכנגד הקלישאות, כדאי להזכיר מה שהתכנון תמיד ידע: התעשייה היא מקום עבודה טוב. ענף בו חוקי העבודה מקוימים, לועדים יש עדיין מילה, ונציגות העל – התאחדות התעשיינים – מכבדת את ההסתדרות. והנמלטים מהחינוך המקצועי הדכאני? לא מעטים מהם ודאי נהנים מהחופש הנפלא שחברות כוח האדם מספקות לעובדיהן.
הרביתי בכוונה בפרטי-פרטים, כדי להמחיש עד כמה התכנון הכאילו אפור רגיש לצבע, ומתעכב על כל גוון. דמיינו לעצמכם, עכשיו, את תמונת השוק החופשי בישראל בעשרים השנה האחרונות: שחור-לבן – רק תתנו לשוק לפעול; תיקון אקספרס – מוחקים ברגע כל מה שהיה, והופ, אנחנו באוטופיה.
עידן השוק החופשי 
תודה דווקא על פרטי הפרטים. למדתי.
אהבתיאהבתי
הייתי שמח לשמוע את דעתך על הדיווח המצורף, לגבי דרישת אלי ישי לתוספות לתמ"ת. מעניינת אותי החלוקה שהוא עושה:
"ישי דורש תוספת של מיליארד שקל לתקציב המדען הראשי, חצי מיליארד שקל לתקציב מרכז ההשקעות, 100 מיליון שקל להכשרה מקצועית, 12 מיליון שקל לפיקוח על העבודה ו-50 מיליון שקל לתפעול המשרד".
לי ישר קפץ לעין הסכום הקטן לפיקוח על העבודה, במציאות שבה הנורמה היא לקפח עובדים. אני מניח שזאת גם השקעה שעשויה להחזיר את עצמה, כי עובדים מרוצים הם עובדים פוריים… או שלא?
http://www.themarker.com/tmc/article.jhtml?ElementId=zz20071210_293872&layer=headlines&layer2=&layer3=General
אהבתיאהבתי
הסכומים הנדרשים לתמיכה בהשקעות הון ובמו"פ הם באמת גדולים, כי אחרת אין בכל התמיכות האלה טעם.(גם בידיעה שקישרת אליה ניתן לראות שתמיכת הממשלה במו"פ היום היא חלק קטן מסך ההשקעה, היא הייתה הרבה יותר משמעותית בעבר). כך לגבי הכשרה מקצועית. אני פחות מכירה מקרוב את נושא הפיקוח על העבודה. שם, לא דרושים סכומי עתק כי זה לא פרוייקטי השקעה ענקיים אלא רק שכר. אבל, גם מבלי להכיר מקרוב כולם יודעים שהתוצאות לא
מרשימות וחוקי העבודה לא מקויימים.
אהבתיאהבתי
התכנונית שאת מדברת עליה,לגישה הרווחת היום.
http://freedocumentaries.org/film.php?id=152
THE TRAP: WHAT HAPPENED TO OUR DREAM OF FREEDOM? EPISODE 1
http://freedocumentaries.org/film.php?id=153
THE TRAP: WHAT HAPPENED TO OUR DREAM OF FREEDOM? EPISODE 2
http://freedocumentaries.org/film.php?id=154
THE TRAP: WHAT HAPPENED TO OUR DREAM OF FREEDOM? EPISODE 3
הסדרה ארוכה,אבל יש בה הרבה תשובות לשאלות העכשוויות.
אהבתיאהבתי
תודה,
הסתכלתי קצת על ההפניות שלך. זה משיק לתהליך שאני מתארת. אם כי לא מתיחסים שם ישירות לתכנון, אלא לחופש בכלל.
אהבתיאהבתי
הנה סיכום ויקיפדי לניתוח שעשב אריק שלוסר למקדונלדס בספרו "fast food nation", שהוא די זהה לניתוחו של אפטון סינקלייר בספר "הג'ונגל" על תעשיית הבשר האמריקנית מ-1906
http://en.wikipedia.org/wiki/Fast_Food_Nation
אנחנו עוברים מתכנון מרכזי ע"י דמוקרטיות, שעם כל הרע בהם, אנחנו יכולים להשפיע על דרכן, לתכנון מרכזי ע"י תאגידים לא דמוקרטיים.
חברת ביטוח היא לא פחות בירוקרטית ממשרד ממשלתי, והבנקים והסלולר נותנים תחרות טובה למשרדי הממשלה ב"שירות לקוחות".
רציתי להתייעץ איתך, כי אני מנסה לתת שם להפיכה של כלכלנים. הפיכה של אנשי צבא נקראת חונטה, אך להפיכה של כלכלנים(בעיקר במשרד האוצר) אין נדמה לי שם. אני מתכוון לפתוח בלוג בימים הקרובים, שיראה את כשלונן של כל הרפורמות, ויראה את כשלונם של נערי האוצר בניהול מדיניות.
הסרט הבא יהיה יותר מתאים ממה ששם האזרח, שאני מודה לו על הלינק. הוא עוסק בתכניות לשינויים מבניים שנכפים ע"י ה-IMF על העולם השלישי, בסרט מצויין של סטפני בלאק על גמייקה, שמראה את ההשפעות של התהליכים האלו על המדינה. הנגיד שלנו, סטנלי, מככב בסרט. אנא שימי לב לשיחת החכמים לפני הכותרות, שמדברת מדברי ישו נגד USURY, הלוואה בריבית קצוצה.
http://freedocumentaries.org/film.php?id=91
או
http://video.google.com/videoplay?docid=-5277094596195828118&q=life+and+debt&total=1960&start=0&num=10&so=0&type=search&plindex=0
ועוד שאלה לסיום: איפה לדעתך אני יכול למצוא את דו"ח קוברסקי מ-1989 שדיבר על תהליך התקצוב?
אהבתיאהבתי
אתה צודק. התאגידים הגדולים משתמשים בתכנון בחכמה. אני זוכרת כנס של המי"ל לפני מספר שנים שבו אלי הורוביץ הדגיש את תרומתו המכרעת של התכנון להצלחת "טבע", וקבל על היעלמותו של התכנון המרכזי בישראל. אגב, רוב ראשי התעשייה בישראל בעד תכנון מרכזי. ישנם גורמים כלכליים אחרים שלא מתים עליו.
לעניין דו"ח קוברסקי, תנסה לברר בספריית משרד הפנים ובספריית משרד האוצר,או במחלקת התכנון של משרד הפנים . אם לא שם, אולי בארכיון המדינה (אני לא זוכרת את השם המדויק אבל הוא אמור להחזיק כל חומר ממשלתי שיצא).
אהבתיאהבתי
יופי של מאמר
אהבתיאהבתי
א. תודה על הפוסט המעניין וגם על התגובות המעניינות לא פחות
ב. תכנון בתאגידים הוא לא כמו תכנון ציבורי –
1. אין בו ראיה ארוכת טווח של טובת הציבור (אפילו לא מוצהרת) אלא של טובת התאגיד – ואולי של גורמים בתוך התאגיד
דומגה ברורה – לתאגידים יש אינטרס לפתח
תלות גדלה והולכת של הצרכנים בהם עצמם ובכלל הענף התעשייתי שלהם או לדוגמה להוביל מהלכים של התיישנות מכוונת – למתכנן ציבורי אין איטנרס כזה – לפחות לא מוצהר
2. התאגיד הוא לא מבנה דמוקרטי – אין בו עקרון של אדם אחד = קול אחד – ולכן אין בו כשלעצמו שאיפה לשקיפות או ייצוג או אחריות כלפי האזרחים – במקרים וזה כן קיים זה כתוצאה מתהליכים של ביקורת של החברה או צרכנים או משקיעים כלפי התאגידים
3. התאגיד יודע שהוא יכול לשחק על המגנון של החצנת עלויות – הוא יהנה מהרווח ואילו החברה כולה תשלם את המחיר
4. תאגידים לא מחוויבים לאופק תכנוני ארוך טווח – נגיד 100 שנה
5. תאגיד מתכנן כפעילות אסטרטגית מול יריבים שלו בחברה מסויימת – בניגוד למתכננים ריכוזיים או חברתיים שיכולים לאסוף אינטרסים של כלל החברה או לפחות ייצוג שלהם
ג. קצת חבל שאין כאן התייחסות למובן הרחב יותר של תכנון – לא רק יעדים כלכליים אלא גם יעדים חברתיים או סביבתיים
(ולמעשה כל דבר שלא שהוא בעל השהייה בזמן ובעיקר יחד עם אי וודאות כלפי העתיד)
– סביבה, תחבורה , בריאות, השכלה וכו'
לדוגמה בתחום האנרגיה – אם מגיעים למסקנה שיש מחסור באנרגיה, לוקח כמה שנים לבנות תחנת כוח ולתפעל אותה – כך שיש לצפות מראש את הביקוש ואת ההיצע האנרגטי לעתיד
הבעיה הזאת חמורה יותר בנושאים כמו דמוגרפיה
(כי לילדים לוקח זמן לגדול)
ועוד יותר מזה בתחומים כמו אקולוגיה
זיהום שכיום אנחנו עושים – הטבע יכול לנקות אותו או להתגבר עליו רק במרווחים של עשרות שנים
ובניגוד לתחנת כוח שבה אפשר להאיץ תהליכים לדוגמה על ידי זירוז תהליכים או השמה של יותר כסף או הון או עובדים – את הטבע קשה מאוד לזרז
וכל זה מוביל למאמר מעולה של דונאלה מדווז "
12 נקודות מינוף במערכות"
ועל הבעיות של השהיות קבועים תכנון ועוד
הפנאטים של השוק גרועים באותה מידה כמו הפאנטים של התכנון המרכזי – כמו שאי אפשר לתכנן הכל – בגלל בעיות של מידע חלקי ושל אנטרופיה – שאומר שמתכנן מרכזי תמיד יהיה בבעיה גדולה בתחומים מסויימים- בעיקר בהחלטות מיקרו שדורשות תגובה מהירה ורבגונית
ככה המחשבה שהכל הוא כמו שוק
שבו יש יכולת של תגבוה מהירה ושל פעולה ביזורית אפקטיבית היא נאיבית ופנאטית באותה מידה
יש לתת לשוק לבצע את הדברים שהשוק טוב בהם ויש לתת למוסדות מתכננים חברתיים – ריכוזיים או ביזוריים לבצע את התכנון בדברים אחרים.
אהבתיאהבתי