רפורמות. ואיפה התכנון הישן והטוב?

מי ששורד מספיק שנים במקצוע הקשה, שקוראים לו כלכלה, רואה איך גלגל הדעות מסתובב. כשהגעתי למשרד התעשייה והמסחר בראשית 1977, היה התכנון הכלכלי כבר מעבר לשיא פריחתו. זאת, לאחר 30 שנה של משילה בכיפה, מאז סיום מלחמת העולם השנייה.

כן, באירופה המוכה לאחר המלחמה, לא חיכו ליד הנעלמה שתקים מחדש את הערים החרבות, ותיצור משרות למיליוני המובטלים. ולו רק, משום שרבות מהמשפחות שהניעו קודם לכן את הכלכלה איבדו את הונן, והכסף הגדול מתוכנית מרשל האמריקאית הועבר לידי הממשלות. אבל, עוד לפני זה, במערב אירופה באותה תקופה, שרתה רוחה של התפישה הקיינסיאנית, בעקבות פרסום "התיאוריה הכללית של התעסוקה, הרבית והכסף", ב-1936. אחת מנגזרות התיאוריה הזו, שדגלה בהתערבות ממשלתית בעת שפל, הייתה התכנון הכלכלי. כי אם מוטל על הממשלה להזרים כספים בשעת משבר, עדיף שתגדיר מראש בשביל מה, ובאלה ערוצים.

תגובתי לתכנון, כשנתקלתי בו לראשונה, הייתה די מסויגת. במשרד התעשייה והמסחר, באותה תקופה, הכינו תוכנית פרטנית לכל עיר פיתוח. כך, יכולתם למצוא בתוכנית ל-1990 את מספר המועסקים (50 בדיוק) בענף העץ בירוחם, ובענף ההלבשה (535, לא פחות) באופקים – נתונים אמיתיים מחוברת "יעדים לפיתוח התעשייה 1978-1990"  (המרכז לתכנון תעשייתי, משרד התעשייה והמסחר, 1981). אני, שהגעתי לשם מלימודי התואר השני, שנטו חזק לכלכלה חופשית, לא ממש התלהבתי להיות מעורבת בתחשיבים האלה.

חלפו 30 שנה, וגם היום לא הייתי מכינה תוכנית ענפית מפורטת לירוחם. ובכל זאת, אני מבינה את הערך שהיה להכנתה. היא אילצה אותנו, כלכלני המשרד, לנסוע לירוחם, להקשיב לפקידי המועצה שם, להיכנס לאולמות העבודה, חדרי האוכל והשירותים במפעלים. אחרי ביקור כזה, לא יכולנו למחוק את הדיסקט. משהו מירוחם חלחל להחלטות המקרו-כלכליות.

המהפך הפוליטי של 1977 הביא לחיסולו ההדרגתי של התכנון במשרדי הממשלה. התכנון נתפש כאנטי-תזה לשוק החופשי, שנחרט על דגלן של כל הממשלות מאז. ובמיוחד, התכנית לייצוב המשק של 1985, החדירה למדיניות הכלכלית תחושה של דחיפות: חייבים לבנות מחדש את המשק, כך שלא יידרדר לאינפלציה חוזרת. הרצון הזה, לתקן דברים מהר, הוא שהציב בקדמת הבמה את הרפורמציה. רפורמה בשוק ההון, רפורמה בקופות הגמל, רפורמה בקרנות הפנסיה, רפורמה בחינוך, רפורמה בבריאות, רפורמה עם כל דבר.

אבל הגולם, שהובא לעולם כדי לטלטל כמה מאובנים, קם בשנים האחרונות על יוצרו. שביתת המורים. התנגדות הסגל האקדמי, התקוממות הסטודנטים – כל אלה הם סימפטומים להתערערות השלטון המרכזי. וכדי להבין איך הרפורמות גורמות להקצנה הזו, הנה תיאור השיטה הנגדית – שיטת התכנון. שיטה,  שביטאה כבוד מצד הרשויות לנתיניהן, ובתמורה, כמובן מאליו, החזירה כבוד מהנתינים לרשויות.

מתחילים (או לא) בהגדרת יעד
 
תכנון כלכלי נפתח בהגדרת יעד ברורה. כמו, למשל, השגת תעסוקה מלאה בירוחם ב-1990, או צמצום שיעור האבטלה בכלל המדינה ל-5% ב-2020. הגדרת היעד קוראת לדיון ציבורי: זה היעד, אלה האמצעים, אלה המחירים שישולמו. גם אם הלבוש הכמותי אף פעם אינו הכי מדויק, עדיין מתבררים היחסים בין המשתנים. ובעיקר, ניתן לחלוק על היעד מלכתחילה, ולערער על מחיר השגתו.

רפורמה, לעומת זאת, נפתחת ונסגרת בצעדים. אין לה יעד מוגדר, אבל כאילו מובן מאליו שהיא באה לעשות טוב. מישהו יכול לומר, מהי מטרת רפורמת קרנות הפנסיה? הסרת עול מימון הפנסיה מעל הממשלה? חיסכון תקציבי? ומה אם כמה קרנות יתמוטטו מחמת ניהול רע? הממשלה ערבה להן? עד כמה?  מה הקשר בין יציאת קרנות הפנסיה לבורסה והנפקתו ההמונית של אג"ח הזבל? מישהו כימת את העלות לעם ישראל אם וכאשר אג"ח הזבל יתרסק?

ממשיכים (או לא) ביישום זהיר והדרגתי של הפרטים   

התכנון הכלכלי, במהותו, הוא שיטת הידברות. כשעבדנו על תכנית לפיתוח התעשייה במשרד התמ"ס, נפגשנו עם כל מחלקות התכנון (שנגוזו מאז) במשרדי הממשלה. קיימנו קשר הדוק עם התאחדות התעשיינים עם איגוד לשכות המסחר ועם ההסתדרות. דיברנו עם תעשיינים בכירים, ביקרנו במפעלים, הקשבנו לנציגי העובדים וגם לאנשים שפגשנו בקו הייצור. בדקנו את המספרים מדי תקופה, ושינינו בהתאם להתפתחויות. התבשיל הסופי הדיף ריח של הסכמה.

צריך עוד לומר שרפורמות לא עושים ככה? אני, לפחות, מרוב הרפורמות, זוכרת משפט מפתח אחד: "מסקנות הועדה הן מקשה אחת". מקשה? איך אוכלים מקשה? המורים, הסטודנטים, הסגל הבכיר באוניברסיטאות – כולם מסבים את הראש, לא לבלוע ולא להקיא.

עד, שהגלגל שוב מסתובב

שיטת הרפורמות בישראל פורחת מאז המעבר לשוק חופשי וגלובליזציה. היא חלק ממערך עולמי נרחב. החדרתה לישראל, בסוף שנות ה-80, נעשתה בחסות ההלם שלאחר האינפלציה הגדולה ותוכנית הייצוב. כלכלנים בכירים, שהבינו את העצמה שהיא מוסרת לידיהם, תמכו בה. פוליטיקאים כוחניים, ואנשי עסקים מתוחכמים הבינו ישר את יתרונה על התכנון: פחות פומביות, פחות מעצורים לכוונותיהם הבלתי סבירות  של כמה מהשרים להיטיב עם מקורבים. כך שגשגה לה שיטת הרפורמות עד הלום. כעת היא מתקרבת לקצה. בפתח, ונקווה שלא לאחר משבר, התכנון כבר עומד ומחכה.

9 מחשבות על “רפורמות. ואיפה התכנון הישן והטוב?

  1. בדיון עם המורים אמר איש האוצר למה להזמין את המורים? כשסוללים כביש מזמינים את פועלי מע"צ?. לאור נסיון בארה"ב תשובתי הייתה, כן בודאי.מה אני יודע על ארה"ב? כלום. אבל בצוות שטח שליויתי היו פועלים, מנהלים, אנשי איכות הסביבה ונציגי התושבבים וכולם נסעו לאורך התוואי המוצע וכולם דברו.ברור שהתוצאה יותר טובה מתכנוני האוצר הישראלי. לפי דברי הגברת פעם עבדו כך בארץ והתוצאות היו בסדר.

    לפי דברי הגברת פעם הפקידים פשוט עבדו. נסעו לנגב דברו עם תושבים חקרו בדקו. לדעתי חלק גדול מהתיאוריות הנוכחיות של האוצר נובעות מעצלות, בורות ושחיתות מובניית. הרבה יותר נוח במשרד או בארוחה עם נציג 20 המשפחות בעלות ישראל. מאשר להסתובב בעירת פיתוח תקועה.

    פעם ניהלו את המדינה לפי כל תיאורות הנהול המודרניות, באמת. היום?

    לא יהיה טוב.

    האמירה על קופות הגמל שנמכרו למי יודע למי וקרנות הפנסיה שהופרטו במקומה. כבר היום מתנהל שם שוד לאור היום. מי משקיע במה משקיע והביקורת עליו מפחיד ממש מפחיד.

  2. אני קורא בין השורות ובא לי לבכות.
    אני בטוח שהכוונות היו טובות, התקופה היתה אחרת ועוד מליון ואחד נסיבות מקלות. אני לא נכנס להרגלי השינה שלך כי אני לא בטוח שאני הייתי יכול להרדם בשקט, אבל הידיים לא רועדות כש"מכינים תוכנית לכל עיר פיתוח" ? כמה אחריות, אלוהים.
    "יכולתם למצוא בתוכנית ל-1990 את מספר המועסקים (50 בדיוק) בענף העץ בירוחם, ובענף ההלבשה (535, לא פחות) באופקים"
    מצמרר.
    הסללה של עיירה שלמה. כל עיירות הפיתוח.
    כאחד שנמלט בעור שיניו מהסללה, סליחה "תוכנית", שהמליצה בחום שאני וכל חברי נעבור בתום כיתה ו' לבית ספר שבח ונאכלס את מגמת מכונאות הרכב קשה לי עם הגעגוע הנוסטלגי של יוסי למעלה.
    אני משוכנע שעבור כמה אנשים הייתי מספר, אובייקט שצריך למלא מכסה. אף אחד לא בא, דיבר, שאל, התעניין. ואם מישהו דיבר עם מישהו היה זה מנקודת מבט של מבקר בגן החיות: "הנה כלוב הקופים, בוא נבחן מה הצרכים שלהם" ו"כמה הביקור היה מרגש ומחכים".
    "היא אילצה אותנו, כלכלני המשרד, לנסוע לירוחם, להקשיב לפקידי המועצה שם, להיכנס לאולמות העבודה, חדרי האוכל והשירותים במפעלים. אחרי ביקור כזה, לא יכולנו למחוק את הדיסקט. משהו מירוחם חלחל להחלטות המקרו-כלכליות."
    משהו חלחל? זה מה שהיו צריכים? לחלחל משהו? במקום להיות שותפים מלאים להחלטות על גורלם שלהם המקסימום שהצליחו לעשות זה "לחלחל משהו". כמה כוונות טובות היו אז וכמה אטימות לב.

    ואין בכל האמור למעלה שום תמיכה בקפיטליזם הדורסני היום.

  3. נדמה לי שקראת במאמר שלי את מה שרצית לקרוא ולא את מה שנכתב שם. כתבתי במפורש שלא התלהבתי אז ואיני מתלהבת היום מתכנון ענפי מפורט לעיר פיתוח בודדת.

    כתבתי בהמשך, שהתכנון לווה בהידברות מתמדת. לגבי המדיניות הפרטנית לכל עיר, הייתה במשרד יחידת איזורי פיתוח שקיימה קשר שוטף עם כל עיר והקשיבה לתושביה. אני מבינה ומסכימה שהתוצאות לא היו הכי טובות. אבל בוודאי שהן היו יותר טובות מהמצב הנוכחי שבו אף אחד טורח לדבר.

    לגבי החלחול של ירוחם להחלטות המקרו-כלכליות: גם ירושלים או חיפה או תל-אביב רק חלחלו למקרו, שזו המדיניות בגדול. וחלחול זה הרבה. זה אומר שהיד של כלכלני המשרד כן רעדה לפני החלטת החשיפה ליבוא, למשל, שגרמה לאיבוד הרבה מאד מקומות תעסוקה בערי הפיתוח.רק שאז קולו של המשרד כבר לא חלחל להחלטות המקרו-כלכליות. ובקצרה, כל מה שרציתי לומר הוא ששיטת התכנון בגלל ראייתה הפרטנית קיימה הידברות וניסתה למזער נזקים.הצלחתה, ללא ספק, לא הייתה מלאה. אבל, היה בה מנגנון של לימוד מהטעויות ותיקון.

  4. זה הכרה בכוחות העיוורים של המציאות. אני מסכים שבתחומים מוגדרים היטב ניתן לתכנן ולהצליח. אולם צריך להגדיר היטב מה אותם תחומים. ונוסיף, גם את האינטרסים העצמיים של הגורמים המשתתפים (כולל המדינה והשלטון).

    אני מוסיף כאן תגובה שנכתבה מדעת או שלא מדעת:
    http://www.capitalism.co.il/wordpress-he/?p=407

  5. תכנון כלכלי מכיר בכוחות העוורים של המציאות ובאינטרסים. מי שמשתמש בתכנון בתבונה, לא מקדש את המספרים שיצאו בתחשיב, ובוודאי שלא כופה את התרגילים שלו על המציאות. אבל, מעצם העבודה על התחשיב מתקבלת הבנה של הקשרים הכמותיים במשק, והכרות טובה עם כל הכוחות הפועלים.זהו בדיוק יתרונו של התכנון על פני ההכללות הבלתי בדוקות של כלכלה חופשית מדי.

  6. תמר,
    הדיון האקדמי בשאלת התכנון או הרפורמה ראוי ללא ספק להתקיים אבל כל יישום יהה זה תכנון, הפרטה או השד יודע מה תלוי במקבלי ההחלטות ובמטווי הדרך. עם יד על הלב, מבין חבריך הכלכלנים באותה תקופה, כמה מבינהם היו תושבי עיירות פיתוח או "בוגרים שלהם" ? כמה תל אביבים וירושלמים? כמה תל אביבים תכננו את עיירות הפיתוח וכמה תושבי עיירות פיתוח תכננו את תל אביב?
    הכל חילחל להחלטות המקרו, העניין הוא שמקבלי ההחלטות, איך נאמר זאת, בעלי מוליכות גבוהה יותר לכור מחצבתם. כולנו בני אדם וכולנו במודע ושלא במודע מקבלים החלטות באופן סוביקטיבי לחלוטין. האם היו מקבלי החלטות בעלי תפיסה סוביקטיבית שהגיעה מעיירות הפיתוח?
    זו הבעיה שלי עם תכנון – מי הוא המתכנן.
    אז ההמתכננים ראו בתושבי עיירות הפיתוח ניאנדרטלים שטובים לעבודות דחק (היה תכנון כלשהו להצמיח שם עורכי דין, רופאים, ארכיטקטים, פיזיקאים, כימאים או ביולוגיים ?)
    היום הרפורמיסטים פשוט לא מסתכלים עליהם.

  7. לר. מירו שלום,

    קודם כל אומר משהו ששכחתי לכתוב בפעם הקודמת. הדוגמא של ערי הפיתוח ניתנה מראש כהקצנה של מודל התכנון ולא כשימוש הכי מוצלח שלו. אבל, אמרתי שאפילו במקרה הזה הייתה בתכנון תועלת מסויימת.

    שנית, היות וגלשנו לטיפול בערי הפיתוח בכלל, אני מסכימה אתך שהשורה התחתונה אינה הצלחה מסחררת. אבל, לפחות בתקופה בה הייתי במשרד התמ"ס כן השתדלו. האחראי על יחידת איזורי הפיתוח בשנות ה-80, היה תושב עיר פיתוח, ראשי ערי הפיתוח היו בני בית במשרד, והיו גם כלכלנים מערי פיתוח. ובהיבט יותר רחב, השיטה הכלכלית ששלטה אז, שבתוכה התכנון, עסקה הרבה יותר בפרטים מאשר היום ולכן גם התיחסה יותר לערי הפיתוח.

    אני גם חושבת, שקביעתך שלא רצו לספק תעסוקה ברמה גבוהה לערי הפיתוח אינה נכונה. היה ויש קושי למשוך מפעלי הייטק למקומות מרוחקים. אבל, במגדל העמק, למשל, שאול עמור ז"ל הצליח למשוך הרבה מפעלים כאלה בתמיכה פעילה מאד של הממשלה. גם אינטל בקרית-גת הוא דוגמא כזו. אני רק חוששת שבתנאים הנוכחיים, בהם תמיכות הממשלה לתעשייה קוצצו מאד, יתמעטו הדוגמאות האלה.

  8. הדיון כאן מזכיר את הטעון משנות השבעים – שמונים של המאה הקודמת.
    כלכלן פיתוח בריטי בשם Michael Lipton טען שבעיית הנחשלות של המרחב הכפרי, יחסית למרחב העירוני, נובעת מהיות הכלכלנים שתכננו את הפיתוח עירונים שהיו נגועים בהטייה עירונית שגרמה לכך שלא הבינו את מושאי התכנון שלהם. הטענה הנגדית היתה שזו איוולת ושהגורם היה ריכוז עצמה חברתית-כלכלית-שלטונית בידי מעטים, גם במרחב הכפרי. הייתי עד לויכוח, למדתי אז "לימודי פיתוח" בהאג,(Institute of Social Studies) הולנד וליפטון הנ"ל הוזמן ללמד שם. האוריינטציה של בית הספר היתה סוציאליסטית והיו בין המורים כמה קיצונים שאפילו "החרימו" את ליפטון. בסה"כ ניתן לראות שיש משהו בשתי הגישות, כלומר אנשים אכן מעצבים את השקפותיהם ומעשיהם על-פי מה שהם מכירים מסביבתם הקרובה, אולם מחויבות חברתית-ממסדית לשוויון בין אנשים ובין קבוצות של אנשים מאפשרת או – לחילופין מונעת – תופעות של הטיות למיניהן בפיתוח. התשובה היא כמובן במעורבות של "קהל היעד" בתכנון הפיתוח, גם זה משהו שניתן לממוד מההולנדים, אבל זה נושא לדיון נפרד.

  9. לקסי,

    אני מסכימה אתך, אני גם קצת מכירה את התכנון ההולנדי. ניסיתי במאמר להעביר קצת מהמורכבות של התכנון. כמובן שאי אפשר להגיד הכל במאמר קצר. מטרתי בכל זאת הייתה לומר כי תכנון, עם כל אי-מושלמותו, טוב יותר מכיסוח רפורמיסטי. ברור שהתכנון דורש שיפור מתמיד. אבל מעצם היותו תהליכי, הוא, בניגוד לרפורמציה, מאפשר את זה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s