תם עידן הרפורמות. הבנתם את זה, ממשלה?

כניסתה של שביתת המורים ליומה המי-זוכר-כמה, הצלחתה של שביתת הסטודנטים, מאבקו של המטה נגד הפרטת בתי הסוהר. שלושתם אומרים את זה. תם עידן הרפורמות. כי רפורמות מכתיבים מלמעלה. הציבור תובע הידברות.

כל השיטה, מראשיתה, בנויה על הטעיה אחת גדולה: הצגת הרפורמות כמסלול ישיר לשוק חופשי, וזיהוי שוק חופשי עם תחרות משוכללת או מושלמת. כאילו ששבירת כל התכנונים, הבקרות, והתיאומים השוטפים של הממשלה, בהכרח, מובילה למצב המיטבי.

אבל, רפורמה – מתן צורה מחדש – אומרת הכתבה מלמעלה, אומרת חוסר סבלנות לתהליכים, אומרת כוח. ובמילים אחרות, היא אומרת אנטי-שוק חופשי במובנו העמוק שהוא תחרות משוכללת. כי מדוע מציבים את השוק החופשי כמושא חלומות? משום ששוק חופשי אמיתי, שוק של תחרות משוכללת, נתפש כהגשמת הדמוקרטיה.

בדמוקרטיה מחליטים על סמך הצבעת הרוב? כך, בשוק של תחרות משוכללת קובעים את המחיר על סמך הצבעת הרבה קונים ומוכרים. בדמוקרטיה מדברים לפני שמצביעים? כך בשוק של תחרות משוכללת מנהלים רב-שיח בין קונים למוכרים.  בדמוקרטיה מקדשים את חופש המידע? כך בשוק של תחרות משוכללת דואגים למידע מלא לכל המשתתפים.

כן, המודל המיוחל הוא לא סתם שוק חופשי, אלא שוק של תחרות מושלמת. ומבחינה זו, הרפורמות שמונחתות על הציבור בישראל הן העתקת מודל השוק כפי שהיא מוגשם בישראל היום. שוק של גדולים וחזקים שקובעים עובדות – בנקים, רשתות שיווק, שירותי תקשורת ועוד. שוק של הסתרת מידע מהצרכן, שאין לו אף פעם מושג מה הרבית האמיתית במשכנתא שלו, ומהו יום התפוגה האמיתי של הבשר שהוא קנה. שוק שבו מדברים עם חברת השירות דרך נציגה הטלפוני המתחלף, שלא תופש מה הלקוח רוצה מחייו, ועל כך בדיוק הוא מקבל את משכורתו.

שוק כוחני זה גם מתבטא בגרסת הרפורמציה הממשלתית. זה לא רק שהצגת העובדות תמיד מגמתית ולא שלמה, זה לא רק  שאף פעם לא מגלים את כל הנתונים. אלא, בעיקר, שמעצבי הרפורמות לא מגלים לציבור, ואולי אפילו לעצמם, שאין להם מושג לאן הרפורמה התורנית מובילה.

האם למישהו היה מושג, מראש, או יש עכשיו, כמה גירעון יצטבר בקרנות הפנסיה, לאחר שנשלחו להשיג את רווחיהן בשוק ההון?  האם מישהו ידע, או יודע עכשיו, מה יהיה גורלם של הסכומים המופקדים בקופות הגמל, שהועברו לחברות לא תמיד מנוסות, ובתנאים שאינם לגמרי נהירים לרוב החוסכים. הארגון מחדש של חסכונות הפנסיה התקבל בזמנו באדישות תמוהה. רק, עכשיו, אנשים מתחילים לתהות באיזה אתר קרוונים יבלו את זקנתם. כשמודל כפרי הגמלאים של המעמד הבינוני האמריקאי, שמאבד את בטחונו הכלכלי בבת-אחת עם פרישתו, עומד לנגד עיניהם.

וחסכונות הפנסיה הם רק כסף. לא ידע, לא ערכים, לא התנהגות. לא בתי ספר, לא אוניברסיטאות, ולא  אפילו בתי סוהר. בבתי הספר, באמת מוזר, הממשלה רוצה לקבוע כמקשה אחת את מספר התלמידים בכיתה, את שעות ההוראה, את השכר, את תוכנית הלימודים, ואת הארגון הכולל. כאילו שלמצב הנוכחי הגיעו בעקבות תכנון חד-פעמי, וכאילו שלמישהו יש מושג לאן החינוך יגיע בעקבות הצעדים המוצעים.

לא פלא, שהמחאה נגד הרפורמה בחינוך הפכה להיות כל כך קולנית, וכל כך מקיפה. מה שהמורים וההורים רוצים זה לא רק תנאים משופרים. אם נשאל אותם, הם גם לא יידעו להגדיר בדיוק מה הם רוצים. כי מי שחי את תחום הפעילות שלו יודע שהמציאות בו כל הזמן משתנה, ואיתה גם המחשבות והתובנות. על כן, המורים וההורים רק רוצים הקשבה מצד הממשלה. הם רוצים שקיפות בהצגת הנתונים, ומשא ומתן כן. הם רוצים יראה וידיים רועדות מצד מי שבא לגעת בעניין חשוב שהוא לא ממש מכיר. הם רוצים מתן כבוד לדיווחים מהשטח, ולהתלבטויות המתחדשות לבקרים של אלה שעומדים בפני התלמידים יומיום.

8 מחשבות על “תם עידן הרפורמות. הבנתם את זה, ממשלה?

  1. כאשר אומרים "די לרפורמות" בהכללה זה מציג את העובדים, איגודי העובדים והארגונים החברתיים (בכל תחום) כמקדשים את המצב הקיים וזה גם לא נכון וגם משחק לטובת הממשלה. הרי "האזרח הפשוט" סובל מהתורים בדואר, מקווי האוטובוס הצפופים ומהמצב הגרוע בבתי הספר הציבוריים, אז הוא מיד נוטה להיות בעד "רפורמה שתשפר את השירות". מי שמעכבים רפורמה נתפסים מייד כאויבים (למשל בתחבורה ציבורית) והתפקדותם למפלגות (עובדי אגד, תעש, חברת חשמל) נתפסת כטריק כשר אך מסריח או כשחיתות לשמה.

    בארצנו רפורמה היא שם נרדף למה שהאוצר רוצה אך יש הבדל גדול בין רפורמה מונחתת תוך כיפוף ידיים (לדוג' הפרטת הנמלים) ובין רפורמה הנעשית ביחד עם ארגוני העובדים כפי שנעשה במדינות מתוקנות.

    למרות שהדבר קצת מסרבל, על העובדים ושוחרי טובתם לטרוח ולומר: אנחנו רוצים מאוד רפורמה טובה, אך לא את הרפורמה של האוצר.

    למשל במקרה של בריאות הנפש:
    http://www.hebpsy.net/community.asp?id=85&cat=article&articleid=995

  2. איתי,

    אני לא נגד תיקונים. אני בעד תיקונים וגם כתבתי את זה במאמר. אני בעד תיקונים קטנים בקצב איטי תוך הקשבה והידברות,והגדרת מטרה משתנה על פי ההבנות שמתפתחות. האיטיות והזהירות נדרשות תמיד, לדעתי, מפני שבכלכלה באמת יודעים מעט מדי, ואף פעם לא מגיעים בסוף ליעד שאותו הציבו בהתחלה. אני במפורש נגד רפורמות, כי רפורמה, בהגדרתה, היא עיצוב מחדש, ועיצוב כזה הוא תמיד יומרני מדי, מהיר מדי, כוחני מדי, ולא מספיק מתחשב בתגובות השטח.

  3. שוק חופשי.זה דבר והיפוכו.מה,האסירים- ה"לקוחות" יתחילו לבחור מה מתאים להם ,מתוך כמה בתי הסוהר שישנם? ואיך יתנהל המשא ומתן?

  4. האוצר גילה שניצחון על המשרדים האחרים בממשלה לא הביא לו רגיעה. הקרב עבר לכנסת וכבר שנה שניה שהכנסת מנצחת. המשתמש בכוח מביא עליו אויבים חדשים כפי שגילו כל הגורמים הכוחניים בהיסטוריה.

  5. תמר,
    התבלבלו לך הקישורים (המורים ובתי הסוהר), למרות שאחי הצעיר היה אומר שזה לא ממש שונה…

    ואגב, דיקנס לא לבד – גם לעגנון יש סיפור בשם "בין שתי ערים"? זה מיקרי?

  6. לעמי,

    תודה, אתקן את הקישורים. לגבי עגנון, כבר קצת קשה לשאול אותו. אולי יש חוקרי ספרות שחושבים שהם יודעים.

  7. הם יורידו את הסיכון שבבורסה,
    הם יחנכו את התלמידים,
    הם יחלקו מוצרים באופן חופשי לפי צורך ואפילו יחליפו את הנציג הטלפוני בשירות הלקוחות.
    כן כן, הכל יהיה טוב ברגע שתתנו לשליטים לנהל את חייכם, הם יודעים מה טוב בשבילנו.
    רק הערה קטנה: אי אפשר להתחרט, מי שינסה יישלח למחנה ריכוז.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s