חופש היבוא בישראל – התלמיד שעולה על רבו

 
משק קטן הוא, בהכרח, משק פתוח, אם הוא רוצה לשמור על רמת חיים נאותה. כך הדגשתי כאן במאמרים רבים. המשק הישראלי הוא משק זערורי במונחי העולם המפותח, ולכן הגיוני שישאף להעשיר את תצרוכתו, תשומותיו, וההשקעות שלו בעזרת יבוא. ובמקביל, יחתור להשיג את המטבע הזר הנדרש לאותן רכישות על ידי ייצוא מוצרים בהם הוא מתייחד.

עד כאן, לא חידשתי דבר. החידוש שאני רוצה להביא הוא של מידה. מסיבה לא לגמרי ברורה, דילמת הפתיחות מוצגת בישראל כמשחק של אפס או אחד: משק פתוח לגמרי, או משק לגמרי סגור. זו אינה דרך הדיון על הנושא במדינות אחרות, וגם לא דרך הטיפול בו. בעולם המתועש – לא בעולם המפגר המסתגר – מוקדשת מחשבה רבה למידת הפתיחות של המשק ולאופן יישומה. פתיחות בכל מובן שהוא: פתיחות לעובדים זרים, פתיחות ליבוא, פתיחות לזרימת כספים אל המשק וממנו החוצה, פתיחות להשקעות זרות בתוך המדינה, ולהשקעות של המדינה בחוץ.

שאלה זו של מידת הפתיחות, וסגנונה, היא שאלת היסוד של הגלובליזציה. כי היא קובעת את עצמת השפעתם של כוחות חיצוניים על המדינה, ובעצם, את הגדרת העצמאות והדמוקרטיה שלה.

אם נחוצה כאן דוגמא קטנה, נחשוב לרגע על יבוא הסחורות מסין שהחל להציף את המדינה בראשית שנות ה-2000, והיקפו בשנת 2007 נאמד בכ-3.5 מיליארד דולר. זאת, כשהייצוא מישראל לסין עומד על כמיליארד דולר בלבד. עודף יבוא זה של כ-10 מיליארד שקל אינו זניח במונחי התמ"ג הישראלי (קרוב ל-700 מיליארד שקל ב-2007). הוא קובע את גורלם של מגזרים שלמים בתעשייה המסורתית. תוצאתו: אבטלה, ושחיקת שכר דווקא בקרב האוכלוסיות החלשות ביותר. לא תהיה זו היסחפות לחבר בין יבוא זה ותוצאותיו, להקצנה ולאלימות בכל מקום. ובסופו של דבר, גם בין אלה לבין מי שנבחר להיות ראש ממשלה.

אבל, כל זה במאמר מוסגר. מה שמוזר הוא, שלמרות החשיבות הרבה של היבוא בישראל, מזה כ-20 שנה לא מוקדשת מחשבה למדיניות היבוא. בסוף שנות ה-80, הוחלט על חשיפת המשק ליבוא. כלומר, הסרת כל החסמים – מכסים והגבלות אחרות – שהיו עד אז בעיקר כלפי מדינות שמחוץ לארה"ב והאיחוד האירופי. ולא שהמשק היה סגור עד לאותה תקופה. הוא היה פתוח וחשוף במידה רבה, אך לא לגמרי.

ההחלטה על החשיפה הייתה קיצונית עוד כשנולדה, למרות שהונעה על ידי ביקורת מוצדקת כלפי כמה מהנהלים הממשלתיים כלפי היבוא. היום היא נראית עוד הרבה יותר חריגה, כשבארה"ב ובאיחוד האירופי מסתמנת ביקורת הולכת וגוברת על היבוא החופשי מהענק הסיני. לא רק ביקורת אלא גם צעדי מדיניות להגבילו.

יבוא זה גורם לאבטלה במערב, ולצבירת יתרות ענק של מטבע זר בידי הסינים. ומהן אותן יתרות, אם לא איום עצום כלפי כלכלת המערב. את זאת מבינים היום, קצת באיחור, בכל המדינות המתועשות. ומי שקצת מכיר את הנושא קולט, שכל הידיעות בעיתונות הבינלאומית על המוצרים הסיניים הרעילים לא צצות שם במקרה. מניעת יבוא בעזרת תקני בריאות היא אחת מהפרקטיקות השגורות בסחר חוץ.

אבל, חבל להרחיב על הדברים האלה כאן. מצורף בזאת הפרק יבוא ללא גבולות מתוך ספר שכתבתי על המעבר של ישראל לשוק חופשי וגלובליזציה. הפרק, אחד משלושה באותו נושא, דן ביסודות סחר החוץ הישראלי, וממחיש עד כמה מדיניות היבוא שלנו נאיבית במובן הרע של המילה. היא דבקה מדי בעקרונות פתיחות שאף פעם לא יושמו גם בידי המדינות, מנהיגות הכלכלה המערבית, שהטיפו להן. ובוודאי שאינם מיושמים כעת על ידן.

לא נעים לסחוט תגובות והערות. אבל הפעם באמת אודה על כל התייחסות (במיוחד לפרק המצורף) שתעזור לי לאתר טעויות, ותבהיר לי עד כמה החומר נוגע ומובן לקהל קוראים רחב.

4 מחשבות על “חופש היבוא בישראל – התלמיד שעולה על רבו

  1. הבעיה עם היבוא לסין היא לא שהוא גורם לאבטלה, כי התעסוקה של האנשים האלה היתה על חשבוננו – שילמנו עבור המוצרים שיצרו בעלות גבוהה, ובאינפלציה.
    הבעיה עם היבוא היא שהוא לא מוסדר באמת על ידי השוק החופשי, כי המטבע הסיני לא חופשי באמת. אילו היה המטבע הסיני חופשי, ערכו היה מזנק מול כל המטבעות בעולם, וכבר לא היה משתלם כ"כ ליבא מסין, כלומר היה משתלם, אבל פחות.
    המשמעות היא שהעובדים הסינים מסבסדים מוצרים זולים לכל העולם על חשבונם, ומאפשרים התעשרות מהירה ולא מאוזנת של השכבות העשירות בסין.

  2. מה שאת אומרת בז'רגון מודרני של תורת המשחקים הוא, שמדינות כשחקנים, לא פועלות לפי הסכמים שאמורים לייצב אותן בשווי משקל הוגן, אלא בוחרות באסטרטגיות הדופקות את היריב כמו במודל סטקולברג. מדינת ישראל בוחרת באסטרטגיה נאיבית ואילו היריב בוחר באסטרטגיה שונה ממה שהתחייב אליה. כתוצאה מכך הרווחים של ישראל לא זהים למה שהיו אמורים להיות במשחק הוגן.

    ההתעקשות של האוצר על מדיניות נאיבית פוגעת בכושר התחרותי של ישראל למול השחקנים האחרים במשחק. האוצר מתעקש להפריד בין המשק למדינה, ומתעלם מכך, שבפועל, פועלות המדינות השונות כשחקנים כלכליים למרות ההצהרות הגרנדיוזיות שלהן.

  3. אם הסינים מתעקשים לממן את הצריכה שלנו על חשבונם, למה שזה יפריע לנו? לא עדיף להנות מיתרונות השוק החופשי, ולבצע יותר תשלומי העברה? למה שיהיה לנו אכפת אם לסינים יש הרבה מטבע זר? אני מתקשה להבין איך כלכלה סינית פורחת היא איום על ארה"ב, או על ישראל, או על אירופה. להיפך. ככל שסין עשירה יותר, היא קשורה יותר בכבלים של העולם המודרני והסיכוי שהיא תבחר בהרפתקאות צבאיות מסוכנות קטן בצורה משמעותית.

  4. שנינו יודעים שלכל מודל בכלכלה יש גם מודל נגדי, וזה נחמד ומחדד את המוח אפילו יותר מסודוקו.אבל המציאות בדרך כלל קצת מורכבת. במציאות העכשווית עיתונים רציניים כמו ההרלד טריביון והניו-יורק טיימס מלאים במאמרים המבטאים חרדה בפני ההתפתחויות: גירעון מסחרי שהולך ומתעצם בארה"ב, החזקת יתרות דולריות ענקית בידי הסינים, והשתלטותם על נכסים אסטרטגיים, כגון בנקי השקעות מובילים, בארה"ב. הכותבים והדוברים: אנשי עסקים בכירים, פרשנים כלכליים, אנשי ממשל, וכמה מבכירי האקדמיה.

    ובאמירה קצת צינית, אם כל זה בידי הסינים, למה הם צריכים הרפתקאות צבאיות? יש להם כבר מספיק שליטה במערב.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s