קבוצת צעירים, שהכלכלה והחברה בוערות בעצמותיהם, מנסה לקדם שיח בין הבוחרים לנבחרים. הקבוצה, באתר עבודה שחורה מציגה שאלות נוקבות לחברי הכנסת, בעיקר מהעבודה ומפלגות שמאל אחרות. הצעירים שואלים, הח"כים משיבים, והציבור עוד לא מצטרף בהמוניו.
איך לגרום לציבור להיות מעורב? זו השאלה שהציב לי איתי אשר מהקבוצה. ותשובתי, איך לא, היא קצת מורכבת. הציבור, על פי הרגשתי, עייף ומותש ושומר את כוחותיו לשמירת מקום העבודה שלו. הוא פונה, לעתים, לחברי הכנסת בבעיותיו האישיות. אך אינו מאמין בהתגייסותם הכנה להנעת שינויים גדולים יותר.
הציבור רואה כי חברי הכנסת מהעבודה וחברותיה לדעה מתמקדים בעיקר בחקיקה חברתית. הם מנסים לחוקק חוקים שיגנו על העובדים, נלחמים על הגדלת קצבאות הביטוח הלאומי, ונאבקים בגבורה על כל שקל בתקציב החינוך והבריאות. הכל מלא כוונות טובות, אך התוצאה לא ממש מרשימה. זאת, בגלל הסביבה הכלכלית בה ישראל שרויה בעידן הגלובליזציה.
ניקח, לדוגמא, את החקיקה בתחום העבודה. החוק אמנם קובע שיש לשלם ביטוח לאומי או דמי הבראה לכל העובדים. אך מעסיקים רבים אינם מצייתים לו, ורוב הנפגעים לא יעמדו על דרישתם גם אם מערכת האכיפה תהיה הדוקה יותר. מה אנחנו מדברים על פועלים קשי יום? אקדמאים בכירים, בחוזה אישי, הם חסרי אונים מול המעסיק. כל עורך דין יאמר לכם את זה תמורת סכום דולרי הולם. לתבוע מעסיק גדול? It's not done.
ברור לגמרי, שבחברה מתוקנת לא מגיעים לתביעות כאלה. אך ישראל כבר מזמן אינה חברה מתוקנת. מה שמוביל לשאלה היפה מה קודם למה: קלקול הערכים לאימוץ כללי הגלובליזציה או להיפך. אבל, כעת, מה זה משנה. במציאות הנוכחית הממשלה באמת צריכה להקפיד על גירעון התקציב שלה. המעסיקים בענפים הנתונים לתחרות בינלאומית, כגון תעשייה, או תיירות, או חקלאות, באמת מוגבלים ביכולתם לתגמל את העובדים. והשאר, מעסיקים בשירותים המקומיים, למשל, למה שלא ינצלו את הנורמה המתירנית.
ולכן, הציבור היום מתייחס בחיוך ציני לכל חקיקה חברתית. הוא קולט היטב את המגבלות שהגלובליזציה משיתה. וכאן מתחילה תשובתי על "איך לגרום לציבור להיות מעורב". קודם כל, צריך לגרור את המפלגות לדיון כלכלי רציני. מאמר יפה של משה פוקסמן, המזכיר האקדמי של מרכז מורשת בגין, מתאר את המהפך הפוליטי של 1977 (TheMarker 29.10.07). טענתו העיקרית היא כי המהפך היה מושתת על הצגת אלטרנטיבה כלכלית ברורה למדיניות הסוציאליסטית של ה"מערך", העבודה בגלגולה הקודם.
וכך אמר בגין לציבור באחד מנאומי הבחירות שלו: "שתי השקפות ניצבות היום בישראל – סוציאליזם וליברליזם. הסוציאליזם שלכם פירושו נישול המעמד הבינוני והחרבתו, שעבוד הפועל ועוניו. הליברליזם שבו אנחנו מאמינים פירושו חירות לאדם ודאגה לאדם. במילים אחרות – חירות וצדק המשולבים יחדיו". וכדי להבהיר את כוונתו, בגין הכריז על הסרת הפיקוח על מטבע חוץ חמישה חודשים לאחר היבחרו לראש ממשלה.
התזה של בגין עומדת כבר 30 שנה למבחן. נראה, שעכשיו ברור שהיא אינה ממלאה חלק גדול מהבטחותיה. משק קטן, שהוא באופן בלתי נמנע גם משק עתיר יבוא וייצוא אינו יכול להרשות לעצמו להיות פתוח וליברלי כמו הענקים. הוא חייב בהגבלה מסוימת על היבוא שלו, בהכוונה מסוימת של שער החליפין, ובבקרה די רצינית על תנועת הכספים ממנו ואליו. מה גם, שאצל נותני הטון בכלכלה העולמית (ארה"ב והאיחוד האירופי) משתררת יותר ויותר הדעה על הצורך בנסיגה מסוימת מהחופש הכלכלי המופלג של שנות ה-90 וראשית ה-2000.
הנסיגה הזו, הזהירה והעדינה מהגלובליזציה, נותנת קצה-קצהו של מפתח ללב הציבור. ואם הח"כים של העבודה צמאים לקשר עם ציבור אכפתי ומעורב, גם הם צריכים לחזור להיות מעורבים. לא בחקיקה חברתית, שנתפשת היום כמניפולציה תקשורתית חביבה גם על ידי הכי לא מתוחכמים, אלא בתוכנית כלכלית אלטרנטיבית. תוכנית סוציאל-דמוקרטית לעידן הגלובליזציה. ה"מהפך" של העבודה. טוב, לא השם הטראומטי הזה.
עידן השוק החופשי 
ואפשר להבין זאת – הרי מפלגת העבודה פרסמה תוכנית כלכלית שלמה ומפורטת מאוד ב-2006, אשר נוסחה בעיקרה בידי פרופ' אבישי ברוורמן.
בשונה מסתם "מצע בחירות" פופוליסטי, התוכנית הכילה פירוט עלויות ואפילו פירוט של מקורות המימון (לדוגמה קיצוץ מסיבי ורב שנתי בתקציב הביטחון).
ומה קרה יום לאחר הבחירות? שר הביטחון הסוציאל דמוקרט אך חסר הרקע הביטחוני נכנס לישיבתו הראשונה עם חברי המטכ"ל והכריז: אהיה חומת מגן לתקציב הביטחון. בהמשך באה מלחמת לבנון ושוב שימש פרץ כשופר לאלופי המטכל בדרישתו לעוד ועוד מיליארדים. אנשי האוצר השתמשו בכך ואמרו לו – רוצה עוד כסף לצבא, סבבה – זה על חשבון שכר המינימום, קצבאות הזקנה וכו'. עכשיו כבר לא עזרו כל קריאות המחאה שלו שביטחון חברתי וצבאי לא צריכים לבוא זה על חשבון זה. קריאתו הרפה של אפרים סנה להקפיא את הרפורמה במיסוי מבית האוצר כדי שאת המלחמה יממנו "אלה שיש להם ולא אלה שאין להם" לא חוללה הדים במסדרונות הממשלה והכנסת. החלפתו של פרץ בברק לקחה את העבודה אפילו עוד יותר ימינה מבחינה כלכלית.
תוכניות יפות זה נחמד, אך כאשר מפלגה שלמה נוהגת הפוך ממה שכתוב בתוכנית שלה עצמה (ולא משנה מי עומד בראש), אין לה תקנה.
אהבתיאהבתי
אני לגמרי מסכימה עם מה שאתה אומר בסוף – יש בעיה עם היכולת של העבודה לעמוד בהתחיבויותיה, וצריך לנתח מדוע. אני מניחה שחלק קשור למוכנותה להצטרף לקואליציות מסוימות, ואפילו למציאות הלא מרנינה בכלל של החיים כאן.אבל זו בעיה נפרדת. בעיה בפני עצמה היא המצע ומה הוא אומר לבוחרים: האם הוא מעורר בהם איזשהי תגובה של אמון.
אהבתיאהבתי
אני חושב ששום תוכנית של העבודה לא תשנה את מצבה ללא עשייה ברורה. הם רוצים מפתח ללב הציבור? שיכריזו משבר קואליציוני סביב הגזרות נגד הכי חלשים בחוק ההסדרים, שיעמדו על הרגליים האחוריות נגד הפרטת בית החולים וולפסון, נגד החוצפה של פקידי אוצר להתיימר להכתיב רפורמות בחינוך. כשזה יקרה, חברי העבודה יזכו פתאום לפופולאריות ואולי גם הציבור יכתוב אליהם, בידיעה שיש מי שמטפל..
אלא שרייטינג לא מעניין אותם כעת (בהכללה כמובן). יש ברית שתיקה המאפשרת עוד שנתיים על הכיסא, ומבחינתם רק מטומטם לא ינצל זאת עד הסוף, ושיישרף העולם כולו על בוחריו. על הרקע הזה, מי ששולח את המכתבים נחשב (ודי בצדק) לתמים ולזה שמבזבז אנרגיות לריק.
אהבתיאהבתי
חבל שהדיון מתמקד במפלגת העבודה, הרי הייאוש והאדישות קיימים אצל מצביעי כל המפלגות.
גם אתה וגם תמר מצפים שהנבחרים ישתנו כדי לשבור את מעגל הקסמים. שוב להפיל עליהם את האחריות -שלא יהיו מושחתים, שירעננו את המצע, שיקיימו הבטחות… זה בדיוק כמו להגיד "נעשה שלום כשהפלסטינים ימגרו את הטרור". אנחנו מסירים מעצמנו אחריות – איפה חשבון הנפש שלנו האזרחים?
הנחת היסוד שלנו צריכה להיות שכל הדברים הבסיסיים האלה שאנו רוצים מפוליטיקאים לא יתקיימו מעצמם. ועכשיו צריך להתחיל לעבוד.
אהבתיאהבתי
אני חושבת שאכפתיות ותחיקה חברתית (קצבאות הביטוח הלאומי,וולפסון וכו') לא מספיקה. משום שתמיד מתברר שאי אפשר לממש את מה שרוצים בתנאי המשק הנוכחיים.ולכן, ההתחלה צריכה להיות בשינוי כמה מתנאי המשק.
אני גם לא חושבת שהח"כים צריכים לגבש תוכנית כלכלית. אבל משהו במערכת הפוליטית-תקשורתית בישראל מדכא יזמות כאלה. ותפקיד הח"כים הוא לעורר אותן.
אהבתיאהבתי
אהבתי לגלות את הבלוג שלך באינטרנט. וביחוד הדגש ששמת על מספר השחקנים הקטן במשק שלנו. זה דבר שאיננו מודגש מספיק בשעורי כלכלה.
נראה לי שחוקי העבודה אינם ממומשים כיון שיש לחץ מתמיד להורדת שכר על העובדים.
מאז שנות השמונים וצירופן של מדינות מזרח אסיה למשק העולמי (הודו וסין), מספר העובדים קפץ מ500 מיליון לערך ל3.5 מיליארד. עלייה של 700 אחוז. במצב הזה נוצר לחץ עצום על עובדים במערב, ותנועה של הון מזרחה (אולי זו הסיבה מדוע הרווחים על ההון בבורסות כל כך גבוהים מעבר לאינפלציה של גרינספאן). מה ששמר על שכר העובדים במערב היה המעבר למקצועות תיווך (או בשפה מקצועית מקצועות חופשיים) ויכולת הפיריון הגבוהה. מנגד פתיחת השערים ליבוא דחף את המחירים למטה למרות ירידת השכר הריאלית.
תחזית: עוד 20 שנה המצב יתהפך. שכר העובדים יעלה ואילו הרווח על ההון ירד. ממש כמו במערב מאז סוף המאה ה19.
אהבתיאהבתי
אהבתי לגלות את הבלוג שלך באינטרנט. וביחוד הדגש ששמת על מספר השחקנים הקטן במשק שלנו. זה דבר שאיננו מודגש מספיק בשעורי כלכלה.
נראה לי שחוקי העבודה אינם ממומשים כיון שיש לחץ מתמיד להורדת שכר על העובדים.
מאז שנות השמונים וצירופן של מדינות מזרח אסיה למשק העולמי (הודו וסין), מספר העובדים קפץ מ500 מיליון לערך ל3.5 מיליארד. עלייה של 700 אחוז. במצב הזה נוצר לחץ עצום על עובדים במערב, ותנועה של הון מזרחה (אולי זו הסיבה מדוע הרווחים על ההון בבורסות כל כך גבוהים מעבר לאינפלציה של גרינספאן). מה ששמר על שכר העובדים במערב היה המעבר למקצועות תיווך (או בשפה מקצועית מקצועות חופשיים) ויכולת הפיריון הגבוהה. מנגד פתיחת השערים ליבוא דחף את המחירים למטה למרות ירידת השכר הריאלית.
תחזית: עוד 20 שנה המצב יתהפך. שכר העובדים יעלה ואילו הרווח על ההון ירד. ממש כמו במערב מאז סוף המאה ה19.
אהבתיאהבתי
איתי – אני מסכים שגם לציבור אמורה להיות אחריות, אבל איך אתה מצפה מציבור כה מקוטב, בשסעים כה רבים, לשת"פ ולשנות. אמר אוֹרי אמיתי משהו מאוד נכון בעיני – בהכללה, הציבור מטומטם במבול אינסופי של פרסומות ומסרי הבל בתקשורת, הופך להיות צרכן אובססיבי, פרסומאים מרוויחים פי כמה וכמה ממורים… כדי לגרום לציבור לזוז צריך תקשורת אחרת ממש, גדולה ודומיננטית, שתסלול נתיבים אל לב האנשים ותפקח ולוּ מעט את עיניהם.
תמר – את מבינה יותר ממני בכלכלה ואני לא יכול לבטל במחי יד את טענתך שהפרטה של בי"ח כוולפסון היא בתנאים הנוכחיים הכרח, אבל בכל זאת אקשה ברוח הפרוייקט של לחץ חברתי – והרי הבעיה איננה שאין כסף. ובעניין שינוי המסגרת (המכסים), את כנראה צודקת. אם אני זוכר נכון שאלת המכסים עמדה בין השאר על הפרק בסיאטל 99', ועוררה את זעמם של המפגינים (כמו גם סוגיית זכויות היוצרים על הקוקטייל נגד איידס, שהמערב סירב לאפשר לדרום אפריקה).
אהבתיאהבתי
נתי,
אני לא אומרת שהפרטת וולפסון היא הכרחית, אבל מתרצים אותה -וגם עוולות ושטויות אחרות של האוצר – במגבלת תקציב הממשלה.ומגבלת התקציב קשורה למסגרת המקרו-כלכלית של הגלובליזציה.
דוד,
אני מניחה שאתה צודק, והמגמה שנובעת מחשיפת המערב לסין תתהפך מעצמה עוד כמה עשרות שנים. אבל למה לחכות עשרות שנים, כשניתן קצת לעדן את מה שקורה עכשיו(אבטלה, שחיקת שכר) על ידי נקיטת צעדים מתאימים.
אהבתיאהבתי