מי אתה רן ארז? "האיש ששולט בכוחניות אבסולוטית ובסגנון בוטה…בארגון המורים העל-יסודיים". התיאור האבסולוטי שלעיל ניתן ב-7 ימים, ידיעות אחרונות מיום 19.10.2007, בכתבה "חינוך רע".
חשוב להדגיש, אומרים שם בהמשך, "כי אין בכתבה זו משום הבעת עמדה נגד מאבקם של המורים". משמע, לגמרי במקרה, מנהיג השובתים מופיע בה כמי שאי-אפשר-לדבר-אתו. בעוד שמנהלי המשא ומתן מטעם הממשלה או המגזר הפרטי הם, כמובן, תמיד מעסיקים נאורים.
יחסי עובד-מעביד לא נולדו ב-2007. הם מיקדו את תשומת לבו של מקצוע הכלכלה עוד מראשית ימיו. ומעניין לקרוא ניתוח שלהם, שנראה במבט ראשון כמאמר בעבודה שחורה או בלחץ חברתי  באחד מספרי הכלכלה הכי ידועים ומצוטטים, אם כי לא הכי נקראים.
מעסיקים-עובדים – לא יריבים שווי כוח
 

"המעסיקים יכולים להחזיק זמן רב יותר בסכסוכים שכאלה. בעל הקרקע, האיכר, התעשיין והסוחר מסוגלים לחיות שנה אחת או שנתיים על ההון שכבר צברו, גם אם לא יעסיקו פועל אחד. פועלים רבים אינם יכולים להתקיים שבוע ימים בלא תעסוקה, מעטים מהם יכולים להתקיים כך חודש ימים, וכמעט שום פועל אינו יכול להתקיים כך שנה".
מעסיקים שקטים. לא מפעילים כוח?
 

"יש אומרים שרק לעתים רחוקות אנו שומעים על התאגדויות של מעסיקים, ואילו על התאגדויות של פועלים אנו שומעים לעתים קרובות. אך כל מי שמדמה בנפשו על סמך דברים אלה, שהמעסיקים מתאגדים רק לעתים רחוקות הריהו בור בהוויות העולם כשם שהוא בור בעניין הזה. בכל מקום ובכל זמן שוררת בין המעסיקים כמין התאגדות אילמת, אך מתמידה וקבועה, שלא להעלות את שכר העבודה למעלה משערו המקובל … אדרבה, אנו שומעים על התאגדות זו לעתים רחוקות בלבד מפני שהיא מצב העניינים הרגיל, ואפשר לומר הטבעי."
עובדים צועקים? אין להם כוח
"יש שהפועלים מתאגדים גם מרצונם החופשי, בלי שום התגרות מסוג זה, כדי להעלות את מחיר עבודתם … אך בין שהתאגדויותיהם נושאות אופי התקפי ובין שהן נעשות לשם התגוננות, מרבים תמיד לשמוע עליהן. כדי להשיג הכרעה מהירה הם מקימים רעש גדול, ולעתים הם נזקקים למעשי אלימות ונבלה מזעזעים ביותר. אנשים נואשים הם, וכדרכם של נואשים הם פועלים מתוך איוולת והפרזה, שכן אם לא יפחידו את מעסיקיהם ויאלצום להיענות מיד לדרישותיהם, סופם למות ברעב".

כן, ניחשתם. הקטעים האלה לקוחים מספרו של אדם סמית עושר העמים (מוסד ביאליק והאוניברסיטה הפתוחה, 1996. תרגום: יריב עיטם ושמשון ענבל. מבוא: חיים ברקאי). הספר, שיצא לאור ב-1776, הוא טקסט היסוד של הכלכלה המודרנית. חסידי כלכלת השוק נשבעים בו. הלוואי שגם היו מביאים לידיעת הציבור את כל פרקיו. כי מכל מורכבותו ועמקותו של אדם סמית, שאינו תופש את הכלכלה כמסר אחד רדוד של 20 מילה, מה שמוכר לציבור הוא המנטרה שהוצאה מהקשרה, ומשמשת להצדקת התחמקותה של הממשלה מכל תכנון או התערבות כלכלית:
"למרות (….) שכל אחד מהפרטים (הנמנים עם החברה) עושה כל מה שביכולתו כדי להגדיל את תועלתו הפרטית, ואת זאת בלבד, יד סמויה מוליכה את פעילותו לקראת מטרה, שלא התכוון כלל להגיע אליה (…). על ידי מאמץ לקדם את תועלתו הוא מקדם את האינטרס של החברה כולה". (שם, עמ' 23).
יש לשער שכמה ממזמרי הפזמון על היד הסמויה (או היד הנעלמה כשמה הידוע יותר) דלגו על פרק ח' שחלקיו מצוטטים לעיל. ולכן הם גם לא מזכירים את הפסקה הבאה: "ואולם אף-על-פי שברוב סכסוכי העבודה ידם של המעסיקים על העליונה, יש בכל זאת שער מסוים אשר אי-אפשר כמדומה להוריד את השכר הרגיל למטה ממנו לפרק זמן ניכר, ואפילו בעבודות הפחותות ביותר".

עבודה פחותה? אי אפשר להוריד שכר יותר מזה? כאילו שאדם סמית כאן, כותב בבלוג שלו על שביתת המורים.