בנק ההשקעות האמריקאי הנודע, מריל לינץ', דיווח לאחרונה על מחיקת נכסים בשווי 5 מיליארד דולר. זאת, בעיקר, עקב הפסדיו בניירות ערך מגובי משכנתאות והלוואות ממונפות. (TheMarker 7.10.07) . מריל לינץ'? מחיקת ערך? מיד פוטרו שני מנהלי חטיבות. צמרת החברה, מיותר לומר, לא ידעה דבר על מעשיהם הכושלים.

הדיווח הזה הזכיר לי עוד פרק נפלא בספרו של גלבריית על משבר 1929.  (The Great Crash, 1929)
בפרק, שכותרתו "בגולדמן סאקס נשים מבטחנו", גלבריית מפרט כמה מעלילותיהם של בנקי ההשקעות בשנות ה-20 של המאה שעברה. גולדמן סאקס הוא אחיו תאומו של מריל לינץ' בחשיבותו ומכובדותו. תחושת ה"היינו כאן" התעוררה אצלי. מיותר לחזור על כל הסיפור שתופש 23 עמודים. את תמצית טעמו ניתן לקבל משורות הסיום:

"שנים מאוחר יותר, מוקדם בבוקר אפור בוושינגטון, התקיים הדו-שיח הבא בפני וועדה של הסנאט האמריקאי.

סנאטור גוזנס: האם גולדמן סאקס ושות' מנהלת את חברת הסחר גולדמן סאקס?

מר סאקס: כן, אדוני.

סנאטור גוזנס: והיא מכרה את מניותיה לציבור?

מר סאקס: חלק מהן. הפירמה, באופן מקורי, השקיעה ב-10% מההנפקה, בסכום של 10 מיליון דולר.

סנאטור גוזנס: ושאר ה-90% נמכרו לציבור?

מר סאקס: כן, אדוני.

סנאטור גוזנס: באיזה מחיר?

מר סאקס: 104. זו המניה הישנה…המניה פוצלה לשניים.

סנאטור גוזנס: ומה מחיר המניה כעת?

מר סאקס: בערך 1.75."

***

מה קרה במשך יותר מ-70 השנה שחלפו? סיבוב שלם, 360 מעלות. בעקבות קריסת 1929, הוקמה במגזר הפיננסי האמריקאי מערכת בקרה אדירה. כל העולם המערבי אימץ אותה. עברו כמה עשרות שנים, הטראומה התפוגגה, ובראשית שנות ה-80 החלו מחדש לרופף את המוסרות. וכמובן, שלא סתם, אלא בחסות תפישה שלמה שאחד מכינוייה הוא "הקונסנסוס הוושינגטוני". הקונסנסוס בין הממשל לעסקים ואקדמיה מטיף לכלכלה הכי חופשית שאפשר. ולמי שעוד לא מבין, כמה מילות קוד לרענון הזיכרון: פרייבטיזציה, ליברליזציה, דה-רגולציה, גלובליזציה.

הפרק שבו אנו עוסקים כעת שייך לדה-רגולציה – הסרת הבקרה, התקינה וההשגחה הממשלתית. זאת, בחסות ההשקפה האומרת כי יותר מדי התערבות ממשלה שמה מקלות בגלגלי העסקים. ללא בקרה, הם כמובן תמיד מצליחים, והצלחתם מעשירה ומאשירה את כו-לם.

גם, הפעם, רוח הדברים האמריקאית חלחלה לכל העולם המערבי, ואמנת היציבות והצמיחה של האיחוד האירופי מנוסחת בהשראתה. ישראל לא פיגרה הרבה, ופתחה בדה-רגולציה שלה בסוף שנות ה-80. האינפלציה שקדמה, ותוכנית ייצוב המשק הכואבת של 1985, יצרו הזדמנות נוחה להחדרת כלכלה אחרת. מסוף שנות ה-80 ועד לסוף שנות ה-90,  ישראל נפתחה לתנועות כספים פנימה והחוצה. הדה-רגולציה היא אחד מאבריו של מהלך זה. אין כל טעם בפתיחת גבולות פורמאלית, אם עודף ביורוקרטיה מנטרל אותה.

עד כאן, המנון לחירות. ומה אם ברקע מתפתח משבר פיננסי עולמי? בנק ישראל דיווח לאחרונה על גידול אשראי למגזר העסקי, בשיעור שנתי של 21%, במחצית הראשונה של 2007. זאת, כששיעור צמיחת התוצר העסקי היה רק 8%. לשון ההודעה יבשה, אך הרחבתה ב-TheMarker מבהירה את כוונת מנסחיה. "בנק ישראל רואה בהגדלת האשראי במשק תופעה חיובית, שכן היא מראה שהמשק חי בועט וצומח. אבל בנק ישראל חושש כי לקיחת אשראי מעבר לגבול, למשל באמצעות הנפקת אג"ח זבל, תביא בסופו של דבר לתופעות שליליות, בשל חוסר יכולת לפרוע את החובות. הנפגעים יהיו בדרך כלל נותני האשראי – בנקים, חברות ביטוח, גופים פיננסיים אחרים, וגם האזרח הקטן".

בנק ישראל במיטבו כפרשן-על. נותר רק לקוות כי בקרוב ישוב לתפקידו הפחות זוהר, ויחד עם הממשלה יוביל מהלך של דה-דה-רגולציה. החזרת בקרה מסוימת על כסף שנכנס ויוצא מהמדינה. מעקב אחר מי לווה, מי מלווה, באיזה תנאים, ולשם מה. כי אחרת, בוקר אפור אחד, או אולי דווקא בוקר ירושלמי בהיר, יתקיים הדו-שיח הבא בין יו"ר ועדה ציבורית לאיש פיננסים בכיר. נא לחזור לתחילת המאמר.