"הייתי להוט לשמוע מה חושבים אנשים בתחום הפוליטיקה. אלה שפגשתי לא דיברו על הנושא הזה, והתרשמתי שהם אינם רוצים לדבר על כך. נראה לי שזה נובע מזהירות, וגם מחוסר עניין, אבל דעות נחרצות פשוט לא הובעו. חנווני אחד הודה לפני שהוא נאלץ לעשות עסקים עם שני הצדדים ואינו יכול להרשות לעצמו את המותרות שבדעה. הוא היה איש מאפיר בחנות אפורה קטנה… לאיש הזה היה מעין נצנוץ אפור מהורהר בעיניים, כאילו הוא זכר הומור כשזה עוד לא היה נגד החוק, אז העזתי להביע דעה לא מקובלת. אמרתי לו, 'נדמה כאילו הנטייה של אנשים להתפלמס עברה מן העולם. אבל אני לא מאמין לזה. היא פשוט תמצא לה ערוץ אחר. אתה יכול להעלות על דעתך, אדוני, איזה ערוץ זה יכול להיות?'

'אתה מתכוון איפה זה יצא להם בסוף?'

'איפה זה יוצא להם עכשיו?'

לא טעיתי, הנצנוץ היה שם, הנצנוץ ההומוריסטי היקר. 'תראה, אדוני', הוא אמר, 'יש לנו רצח פה ושם, או שאנחנו יכולים לקרוא על המקרים האלה, וכן יש לנו ליגת הבייסבול. אתה יכול להגיע לזה כל רגע עם הפיירטס או היאנקיז, אבל אני חושב שהדבר הכי טוב שיש לנו הוא הרוסים'.

'התחושות בקשר אליהם חזקות?'

'בטח! בקושי עובר יום בלי שמישהו ייכנס ברוסים.' משום מה הוא נעשה נינוח יותר, ואפילו הרשה לעצמו צחקוק שאותו היה יכול להסב לכחכוח בגרון במקרה שהיה מקבל ממני תגובה לא חיובית.

שאלתי, 'מישהו מכיר רוסים כלשהם כאן בסביבה?'

ועכשיו הוא הלך עד הסוף וצחק. 'ברור שלא. בגלל זה הם שווים. אף אחד לא יגיד לך מילה אם אתה נכנס ברוסים'.

'בגלל שאנחנו לא עושים איתם עסקים?'

…'אולי בגלל זה. שכה אחיה, אולי באמת בגלל זה. אנחנו לא עושים עסקים.'"

הטקסט הזה נכתב בארה"ב, והוא דיווח על מסע הפרידה של סופר דגול, בן 58 שיודע שהוא חולה, ממחוזות ילדותו ומחייו. ספרו של ג'ון סטיינבק מסעותי עם צ'רלי בחיפוש אחר אמריקה יצא לאור בארה"ב ב-1962, ומופיע עכשיו בעברית (אחוזת בית, 2007, תרגום: צילה אלעזר).

בניסיון להעביר הלאה את התחושות שעלו בי בזמן הקריאה, כתבתי בגרסה ראשונה פלשתינים במקום רוסים, ושמות של שתי קבוצות כדורגל ישראליות במקום קבוצות הבייסבול. הטקסט נראה לגמרי כאן ועכשיו. ולא שאני טוענת שיחסינו עם הפלשתינים זהים ליחסי ארה"ב-רוסיה בשנות ה-60. אבל השימוש התכוף בהם, תוך אמירת דברים ריקים מתוכן, בא באותו מקום.

בחנויות המכולת בישראל כבר מזמן לא צועקים פוליטיקה, זה לא טוב לעסקים. במסדרונות המשרדים אף אחד לא מספר על הנסים והנפלאות של קרן ההשתלמות שלו, כולם חתומים על סעיף סודיות בחוזה. וכשיושבים עם החבר'ה בשבת, ומזכירים את הכותרת בעיתון, מישהו תמיד מבקש שיפסיקו כבר להיות כבדים.

סוף אוגוסט עכשיו. חם מדי לכתוב על גלובליזציה ובורסה. אבל גלובליזציה ובורסה הם לא רק מנגנונים טכניים. עצם היווצרותה של בועה היא המחשה של פחד המונים (איך מבטיחים מינימום של פנסיה, לעזאזל), של בורות (מישהו יודע משהו על אג"ח הזבל בקופת גמל שלי), של הצבת העסקים מעל הכל (מי שמנפיק – ברוך הבא, מי שלווה – העיקר שיהיה גדול) ושל קשר שתיקה.