הגלובליזציה היא חגיגה פיננסית – פרטי, הסבירי, נמקי

משפט אחד בפוסט הקודם עורר תגובה שכדאי להתעכב עליה. "הגלובליזציה היא חגיגה פיננסית", כך נכתב, ועורר כמה שאלות והשגות. מה הופך את הגלובליזציה לחגיגה? אולי תכונת היסוד של הכסף.

כדי לאפשר איזשהו דיבור משותף, חייבים להתחיל בהגדרה. גלובליזציה כלכלית היא הפעלת כלכלה ללא גבולות לאומיים: מעבר חופשי של עובדים, סחורות, שירותים וכסף ממדינה למדינה.

מכל התחומים שהזכרנו, הכסף הוא הכי קל-רגליים. מעבר עובדים די מוגבל על ידי מדינות שלא רוצות להסתבך עם בעיות הגירה. גם העובדים, מצדם, לא ששים להתנייד. איך מגיב גברי הגשש על הצעתו המכובדת של ישראבנק, להיות שליח על אפניים בעיר אחרת?  אני, יש לי דודה בבתח-תקווה. ולכן, ניידות עובדים מוגבלת לשוליים – הלא-כשירים, ואלה שכשירים מדי. תחום השירותים, בחלקו, מוגן באופן טבעי – לא שמענו על הרבה אנשים שטסים כל חודש ממוסקבה לשוקי זיקרי. תחום הסחורות די חופשי. אם כי, בעולם המתועש מתחילה התארגנות נגד ההצפה מסין ושכנותיה. היא מתבטאת במכסות יבוא שמוטלות בארה"ב ובאיחוד האירופי, ובהקפדה היתירה שמתגלית לאחרונה על תקנים בריאותיים ואחרים – סוג של מחסום וותיק ומתוחכם בפני יבוא.

כסף בלי ריח

נשאר רק הכסף, והוא הכי פחות מעורר התנגדות. רק מדינות מפונקות ואנינות מרשות לעצמן לעקם את האף על כניסת כסף השקעות זר לתחומן. צרפת ידועה בהתנהגות כזו. גרמניה, איטליה במידת-מה. מדינות סקנדינביה קנאיות לערכיהן ומוסדותיהן. ישראל לא.

למדינה בלתי מפותחת יש סיבות טובות להתיר כניסת כסף לגבולה, ואף לשמוח עליה. אם במדינה אין מספיק עשירים (כפי שהיה בישראל עד לפני 15-10 שנה), אם אין בה מספיק יידע וקשרים בינלאומיים, מקווים שהכסף הזר יעזור במשימה. זכור, למשל, פנחס ספיר, שכשר המסחר והתעשייה בשנות ה-50 וה-60, גרר בכוח יהודים עשירים מחו"ל להשקיע בישראל.

למדינה תעשייתית מפותחת יש סיבות טובות להתיר יציאת כסף מגבולה. מפעלי ייצוא זקוקים לבסיסי שירות ושיווק בחו"ל. לעתים, כדאי להם להשלים את פעילותם המקומית בקו ייצור זר, שיוסיף להם יידע, צינור לחמרי גלם נדירים, קשרים עם ממסד פוליטי ועסקי, ועוד דברים מועילים כאלה. מיותר לומר, שההיתר להוציא כסף גם גורר אחריו את ההיתר להחזירו.

עד כאן, ההנמקה הכמעט חד-משמעית בעד חופש זרימת הכסף, או כפי שהוא נקרא בכלכלה: חופש תנועות ההון. מפה והלאה, האזור היותר מעניין – האזור האפור.

קרקע עם פוטנציאל

כך, למשל, איך מדינה צריכה להתייחס להוצאת מיליארדים מגבולותיה, כשמטרתם היא הקמת קניון בבודפשט, רכישת מבנה לשיפוץ בניו-יורק, או קרקע לבנייה – עם פוטנציאל, רבותי – אי-שם בחור נידח ברוסיה. זו אחת הדילמות שמעדיפים לשתוק עליהן בשנות ה-2000. בואו נראה מה ישראל מרוויחה מפעילות כזו. במקרה הטוב, חלק מהרווחים או מהשכר המשולם למומחים ישראליים – וזה ממש מעניין לדעת כמה, אבל לא בודקים – חוזר לכאן. במקרה הטוב, אם הוא כאן, הוא משמש להקמת מקומות עבודה ארוכי טווח.

במקרה הרע, והלא נדיר, צונאמי הכסף, גל ענק פנימה והחוצה, מנדנד משתנים קריטיים לצמיחה וליציבות, מבלי שהממשלה תוכל הרבה להתערב. ולראיה, ייסופו הבלתי-נשלט של השקל, זה מספר שנים, והפיחות שבא עכשיו בעקבותיו. שניהם, עם השלכותיהם על המדד ועל הרבית. המקרה הזה הופך להיות עוד יותר רע, כשהכסף הזה, ברובו, לא בא מקופת החיסכון של המשקיעים. הם גייסו אותו ממקורות שונים: בנקים בישראל, בנקים בחו"ל, בורסת תל-אביב, בורסות חו"ל. בואו נחשוב לרגע מה קורה אם מיזם כזה מתמוטט. מין חפציבה, אבל עם יותר קורים שנטוו פנימה והחוצה. תקראו עכשיו את מדורי הכלכלה. עסקי נדל"ן תמיד מסוכנים, הם אומרים. אלה תמיד עסקי הימור על שווי בלתי ידוע, במיוחד בארץ זרה. כמה טוב שהם צעקו את זה בכותרות (סתם, סתם) כשקופות הגמל שלכם ושלי הצטיידו באג"ח נדל"ן במוסקבה.

טווח קצר ועוד יותר קצר

אם כך, בואו נבדוק עוד אזור אפור אחד: כניסה של משקיעים זרים לישראל לרכישת בעלות ישירה על חברות (לא להקמתן) או לבורסה. זה נהדר, הם כאן מפני שהכלכלה שלנו כה מרשימה! ממש לא. הם כאן, מבלי לחקור ולשאול יותר מדי, כי הם מגוונים את התיק שלהם. הגלובליזציה מניעה זרימה מאד מהירה של כסף על פני העולם – זו חגיגת הכסף הזכורה לטוב. לכסף הזה אין זמן. או, איך אומרים באמריקאית: זמן הוא כסף. הכסף הזה שייך לקרנות פנסיה או קופות גמל, המחפשות תשואה גבוהה בטווח קצר; או לקרנות השקעות פרטיות של בעלי אמצעים, המחפשות תשואה עוד יותר גבוהה, בטווח עוד יותר קצר. ולכן, הכסף הזה מעצם טיבו אינו כסף יצרני. הוא לא כסף של זריעה והמתנה לקציר. הוא לא כסף של פיתוח מוצר, והשקעה בהקמת המפעל המתאים לו.

הכסף הזה אוהב ספקולציה בבורסה, ולא נרתע ממשחקים פרועים שבקלות רבה יכולים לערער את יציבותה של מדינה בגודל של ישראל. הכסף הזה אוהב לרכוש מפעלים למטרת "השבחה", דהינו, פיטורי עובדים, מכירת קווי ייצור שאינם חיוניים לאותו רגע, הנפקת אג"ח, והצעת המפעל לכל המרבה במחיר לאחר שדו"חותיו הכספיים יופייפו. יכול להיות שאותו מפעל תפקד לאורך שנים בהצלחה בינונית, וסיפק מאות מקומות עבודה. אבל שנים? הצלחה בינונית? הצחקתם את הקרנות.

מה המסקנה? להשבית את השמחה? להעלות את 1929 על ראש שמחתנו? לא, רק כמו בפילוסופיה הסינית – לשמור על חוש מידה. מאז סוף שנות ה-90, המשק הישראלי שרוי בפתיחות מרחיקת לכת. מי יכול לעמוד נגד החזון: להיות כמו הגדולים. האם משק קטן יכול לשכוח את מידותיו? את זאת נראה בקרוב עם התקדמות המשבר הפיננסי הבינלאומי. לפעמים, צריך משבר כדי להבין שהבחירה האמיתית אינה בין הכל ללא-כלום. וכדי לראות, שניתן בקלות להבחין בין סוגי תנועות ההון, ולא חייבים לתת את החופש המרבי לכולן.

7 מחשבות על “הגלובליזציה היא חגיגה פיננסית – פרטי, הסבירי, נמקי

  1. (ראשית – אני זכר..)

    יש לי הרבה הסתייגויות מהדברים, למרות שיש גם צדק מסויים בדברייך – בוודאי במסקנה "לשמור על חוש מידה". הנה ההסתייגויות:

    א) מעבר עובדים מוגבל הרבה פחות מכפי שאת טוענת. נכון, שישראל מגבילה את הכניסה פנימה של לא יהודים, אבל התנועה בכוון ההפוך כמעט שאינה מוגבלת. התוצאה היא שמאות אלפים (!) של ישראלים ירדו לחו"ל במשך השנים מסיבות כלכליות. זה לא ניתן למניעה וזה גורם משמעותי ביותר בכלכלת ישראל.

    ב) שירותים זה לא רק מספרות שכונתיות. ישראל מייצאת שירותים במידה משמעותית – למשל, התיירות לארץ. וגם: הדרכה וחינוך ובריאות ותרבות.

    ג) אני לא רואה סיבה להתנגד לכך שישראלים יקימו קניונים בבודפשט או יבנו את ניו יורק. האלטרנטיבה לזה היא או שהם ירדו מן הארץ, או שישבו בארץ ויעשו פחות, כי בארץ אין צורך בכל כך הרבה קניונים.

    ד) צריך לזכור שישראל בשנים האחרונות היא מלווה נטו ולא לווה. זאת אומרת שזרימת הכספים המהירה והמסוכנת מאפיינת אותנו פחות מאשר את המדינות המתפתחות: אנחנו כבר בצד המרוויח מזה יותר מאשר בצד המפסיד.

    ה) הרבה מתנועות ההון אל ישראל בשנים האחרונות אינן סתם תנועות ספקולטיביות אלא הן תנועות הון של יהודים שנובעות גם מתמיכה בישראל. יהיה טפשי מצידנו להתנגד לזה – במידה רבה זה נועד לחזק אותנו ולא להיפך.

    ו) הטענה שלך שהרכישה של חברות ישראליות על ידי זרים מונעת משיקולים ספקולטיביים דורשת הוכחה. הנה דוגמה: זרים רכשו את הבעלות בחברת תרו ועכשיו הם דורשים מההנהלה שלה דין וחשבון. האם זה רע לדעתך?

    ז) הנקודה שאני מסכים איתך היא שסביר להניח שיש גם מניעים ספקולטיביים בכניסת ההון לארץ וכדאי לנו לפקח על זה. במקומות מסויימים זה נעשה, למשל כשהפיקוח על הבנקים לא מתיר למכור אותם לכל דכפין. אבל אשמח לשמוע ממך על דוגמאות ספציפיות לזה ואיך לדעתך יש למנוע אותן. אני לא משוכנע שתמצאי כאלה בקלות.

  2. תמר תודה לך על הניתוחים המחכימים שבאתר שלך. בזכותך אני לומד על כלכלה מעבר לקשקושים של שטרסלר ב"דה מרקר".

  3. תמר, חשבת פעם לכתוב ספר על כלכלה? לרוע המזל אין הרבה ספרים שמאלנים על כלכלה.

  4. לתמר שלום נהנתי מאוד לקרוא את הניתוח המעניין
    חבל מאוד כאשר האזרח הקטן מבקש הלוואה קשה לו לקבלה ואילולאחרים כגון תשובה וחבריו הבנקים מלווים ללא כל הבחנה
    ראוי להזכיר שהרבה מרווחי הבנקים מגיעים ממשקי הבית בישראל
    חברים הגיע הזמן להתעורר
    ציון וחנן

  5. לתמר שלום,
    כמו תמיד…. אני רק לומדת ומבינה עד כמה המצב הוא בעייתי.
    איך אפשר לישון בשקט שכל החסכונות, קופות הגמל, ביטוח המנהלים משתתפים בצונמי של הכסף שתארת?
    זהבית

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s