זה המשך סיפורו של המשק הישראלי, שנולד קטן ונשאר קומפקטי. סיפור על הכחשה, אימוץ של דימויי גוף זרים, ותהליך כואב שיוביל לבסוף לבניית זהות עצמית.

ההסתכלות על קוטן כעל מום שיש לפצות עליו מובנית במקצוע הכלכלה, כפי שניתן לקלוט מהביטוי "יתרונות לגודל". נכון, אם תשאלו נגיד לכם שגם קטנים הם יפים. אבל הקמת האיחוד האירופי בשנות ה-50, והתרחבותו עד ל-27 מדינות היום, מוכיחה שבעיני הכלכלה גדולים בכל זאת יפים יותר.

כבר אצל אבי הכלכלה המודרנית, אדם סמית, בספרו עושר העמים  (מוסד ביאליק והאוניברסיטה הפתוחה, 1996. תרגום: יריב עיטם, שמשון ענבל) הונחו יסודות החשיבה על יתרונות הגודל. מדובר שם על חלוקת עבודה והתמחות. ובשפה פחות טכנית, בעצם נאמר: מי שטוב בניסור שיהיה נגר, ומי שטוב ביראת שמיים שיהיה כומר. בדרך זו, כל אחד ימצה את כישוריו הטבעיים, ישביח אותם על ידי ניסיון מצטבר, ולא יבזבז זמן במעבר מהקצאת שבבים לישיבה בתא הוידוי. כשיחליפו את תוצריהם, גם לכומר וגם לנגר יהיה ככה יותר מכל דבר.

כפר קטן – משק קטן
 
מה שנכון לכפר קטן, נכון גם למדינה. ככל שהמשק קטן יותר, סביר להאמין שיימצאו בשטחו פחות אוצרות טבע. גם הגיוני להניח, שלא ניתן יהיה לטפח בגבולותיו מגוון של ענפים בקנה מידה גדול. ולכן, חשוב שמשק קטן יגדיר לעצמו את התחומים בהם הוא מצטיין, ישקיע בפיתוחם, וידחוף אותם לייצוא. תמורת תקבולי הייצוא, יוכל לרכוש בחוץ את חמרי הגלם שאין לו, ואת המוצרים שהוא פחות חזק בייצורם.

התפישה הזו מנחה את המשק הישראלי מאז היווסדו. אבות המשק, וביניהם שר התעשייה והמסחר המיתולוגי, פנחס ספיר, ראו לנגד עיניהם משק פתוח כבר בשנות ה-50. אלא, שכדי לחזק את המפעלים שרק נולדו, עד שייווצרו מקורות פנימיים למטבע זר, הגנו בהתחלה על המשק בפני יבוא מתחרה, ולא אפשרו זרימה חופשית של כספים פנימה והחוצה.

מגלובליזציה, סטייל מפא"י, להיפר-גלובליזציה
 
ספיר וחבריו, בין שאר מעשיהם הכבירים, ייסדו פה גלובליזציה סטייל מפא"י. כבר בסוף שנות ה-50, הם החלו את פתיחת המשק ליבוא ולתנועת כספים פנימה והחוצה. אלא, שכל הורדת מכס, כל הסרת הגנה אחרת על היבוא, או ביטול רישוי על הכנסת והוצאת מטבע זר, נעשו בקצב של עוד דונם ועוד עז. זאת, מתוך הבנה מלאה של מחיר הפתיחות: העברת השליטה מידיה של הממשלה לידי השווקים. ובמילים אחרות, ויתור על מחויבות הממשלה לערכי יסוד מפורשים ומוצהרים כמו תעסוקה מלאה.

התנהלות זו עברה תפנית חדה בסוף שנות ה-80. אז, החל להתפשט בעולם המודל המכונה היום גלובליזציה.  וכפי שכבר נאמר, מידה לא קטנה של גלובליזציה הייתה כאן ובכל העולם המתועש כבר קודם. מה שפרץ בסוף שנות ה-80, הוא הקצנה של המודל.

בישראל, הקרקע הייתה אז בשלה להקצנה. אינפלציית שנות ה-80, ותופעות הלוואי של ריסונה – שהיה הצלחה כבירה לכשעצמו – נטבעו בזיכרון כטראומה לאומית. פתיחת המשק, בעקבות כל אלה, נתפשה על ידי כלכלנים רבים כסוג של חיסון בפני חולאים כרוניים, ובמיוחד, אינפלציה שיוצאת משליטה. הפתיחה באה למלא תפקיד של משב אוויר מטהר מבחוץ, או הגברת הזרימה המרפאת. אבחון זה הוא שהוביל למהלך מואץ של חשיפה ליבוא בשנות ה-90, ולהסרה מהירה של כל המגבלות שנותרו על כניסת כספים לישראל ויציאתם ממנה החוצה.

כיום, המשק הישראלי הוא אחד המשקים הפתוחים בעולם. הרבה משקים מתקדמים פתוחים כמוהו לתנועות כספים.  אך לא רבים פתוחים כמוהו ליבוא וייצוא. שיעור היבוא מסך התמ"ג בישראל מגיע בשנים האחרונות לכ-44%-43%. שיעור פתיחות זה מעמיד את המשק הישראלי בשורה אחת עם מדינות קטנות באירופה – שוודיה, דנמרק, פינלנד- אך הרבה מעל ארה"ב או יפן בהן שיעור היבוא מהתמ"ג לאורך שנים נע בין 10% ל-15%.

ומי לא אוהב גלובליזציה שפויה?

משק פתוח יותר הוא משק רגיש לתנודות בינלאומיות. משק פתוח יותר הוא משק אדיש לממשל המקומי ולדמוקרטיה. אין צורך לפרט כאן את המנגנונים המדויקים, כל מי שחי בישראל בשנות ה-90 וה-2000 מרגיש את השינוי. ההמחשה הכי טובה מתקבלת ממלחמת לבנון השנייה. מצד אחד, הימנעותה של הממשלה מהכרזה על מצב חירום כי מה יגידו הבורסות. מצד שני, הפגנת האדישות של מרכז הארץ, שכלכלתו יונקת את הכספים מבחוץ, לכל מה שקורה בפריפריה.

הנתק הזה שקיים בכל משק פתוח בין הכלכלה למדינה הוא שעורר את תנועת האנטי-גלובליזציה. והאנטי הזה כה תפש, עד לידי שכחת האמצע. שכחה זו אינה פועלת לטובת מי שנפגע מהגלובליזציה, או מי שביקורתי כלפיה. אנטי מוחלט, קל להביא אותו לידי אבסורד. כי אנטי מוחלט במדינה קטנה כישראל, פירושו, חיים בלי דלק ובלי קפה. או, בכל מקרה, אורח חיים של מדינה מפגרת. ולכן, הבלטת האנטי רק מחלישה את ביקורת הגלובליזציה. ואילו הייתי חובבת תיאוריות קונספירציה, הייתי אומרת שמשום כך האנטי, היום, הוא העמדה הכי זמינה בתקשורת. כשמנגד, את ההצעה לגלובליזציה שפויה משתיקים.

לא צריך להתאמץ מדי כדי להדיח את הגלובליזציה השפויה מסדר היום התקשורתי. גלובליזציה שפויה היא אמצע. היא המרחב האינסופי בין הגלובליזציה כפי שהיא מיושמת עכשיו לאנטי-גלובליזציה. היא הדיון המייגע:  כמה יבוא ואיזה יבוא נכון להכניס לישראל בכל תקופה; ואם, מתי ואיך להגביל תנועת כספים פנימה והחוצה. גלובליזציה שפויה, כמו חיים שפויים, היא משעממת ולא בידורית. אבל, מה �
�עשות, היא הנושא האמיתי לדיון.