אמיל זולה, מומחה לשוק החופשי

מה נשמע יותר רחוק מרוב הקוראים? סקירת כתביו של אמיל זולה, או דיבורים על שוק חופשי ותחרות. מה נשמע יותר מיושן – כותרת אני מאשים למאמר בעיתון, או דיון נוקב בניצול העובדים במאה ה-19. אבל אמיל זולה, למרות תדמיתו, אינו רק כזה. בזמנו, התפרנס יפה מכתיבת רומנים על נערות כפר נאות וישרות דרך, שפוגשות גברים שובי לב. אחד מהרומנים האלה הוא "גן עדן לאישה", שתורגם לעברית על ידי עדה פלדור, ויצא לאור  בהוצאת כרמל והמפעל לתרגום ספרי מופת ב-2005.

עיקרו, סיפור על נערה יתומה (אלא מה) הבורחת עם שני אחיה מהעוני בנורמנדי להבטחה הגדולה של פאריס. ושם, לאחר שהיא עומדת בתלאות רבות וכמובן שומרת על תומתה, היא זוכה בעושר ואושר. אבל, כדרכה של הכתיבה באותם ימים (המחצית השנייה של המאה ה-19) נפרש מסביב גם רקע רחב. והוא מעניין במיוחד משום שזו הייתה תקופה דינאמית וסוערת.

האירוע שסביבו הרומן נרקם הוא בנייתו מחדש של רובע האופרה בפאריס בשנים 1870-1852. זו תקופת נפוליאון השלישי, וידידו הברון אוסמן – אביהן של השדרות הרחבות בפאריס – כמה עשרות שנים לאחר המהפכה הצרפתית ומלחמות נפוליאון הראשון. פאריז נמצאת אז בתנופת שיקום גדולה, שמעשירה בעלי יזמה ומוחקת את כל מי שעומד בדרכו של התכנון הגרנדיוזי. הכסף הגדול מגיע לעיר האורות מהקולוניות שבשליטת המדינה, וגם טיפין-טיפין מבזבוזיהם של המוני העובדים הפשוטים שכל הזמן נשאבים לעיר.

החיכוך הזה בין המונים צמאי בידור ליזמה וכסף יוצר את תרבות הצריכה ומקדשיה – חנויות הכל-בו דוגמת גן עדן לאישה שבסיפור. תיאור השתלטותן של הענקיות האלה, תוך רמיסת הקטנים המפרפרים, הוא שיעור בכלכלה מודרנית – המחשת השוק החופשי והתחרות על כל גווניה.

את השיעור מעביר ביד רמה אוקטב מורה, בעליו של גן עדן לאישה. מורה קולט בחושיו את רוח העידן החדש שהפציע. הוא רותם את התחרות לתועלתו. ובגלל הכוח והאמצעים שהוא בוחר להפעיל, זו אינה תמיד תועלתם של רוב היצרנים, רוב הצרכנים, רוב עובדיו, או רוב העובדים האחרים שמושפעים מעסקיו.
הנה דוגמא אחת לשיטות העבודה של מורה. במפגש בין סוחרים קטנים מאזור הכל-בו בפאריז לגוז'אן, יצרן משי בליון: "גוז'אן האשים את החנויות הגדולות בחיסול הייצור הצרפתי , שלוש או ארבע חנויות קובעות את הכללים, שולטות בשוק כאדוניות" (עמ' 20). אחד מעובדיו של מורה מבהיר בשיחה עם אדונו למה גוז'אן המסכן מתכוון: "היצרנים הם אלה שלא צוחקים" אמר אז בוטמון. "בליון רותחים עלינו מכעס, הם טוענים שהמחירים הזולים שלך הורסים אותם" (עמ' 42).
איך מורה יכול להרשות לעצמו את המחירים האלה, והסוחרים הקטנים לא? ראשית, קנה המידה הענקי של מכירותיו מאפשר לו להסתפק בשיעור רווח מזערי. שנית, לעתים, כשהוא רוצה לשבור את מתחריו, הוא מוריד מחירים בלי חשבון.  בניגוד לאנשי העסקים החלשים, הוא יכול לספוג הפסדים כשכדאי לו, ולקזז אותם לאחר מכן בפעילות מצליחה. שלישית, מורה מעסיק את רוב עובדיו בתנאים לא מפנקים: מאכיל אותם במזון נחות, מאלץ אותם לעמוד על רגליהם כל המשמרת, ומפטר אותם בתואנות שווא בעונות מתות.
מורה גם מבין היטב עוד יסוד אחד של השוק: אספקת מידע. גם כאן הוא מנצל את יתרון הגודל שלו. הוא מפרסם קטלוגים, מודעות וכרזות, מה שהקטנים אינם יכולים להרשות לעצמם. אינפורמציה – כן, אך לא, בהכרח, אינפורמציה מלאה כנדרש בתחרות אמיתית. מורה יכול לספק מידע חלקי ומגמתי, מי מסוגל לבדוק אותו, מי מסוגל להגיב. כך הוא עושה, למשל, במלחמות המחירים שהוא מנהל. "אחר כך הילל מורה את שיטת הצגת המחירים הברורה. החידוש הזה היה שורש המהפכה הגדולה במסחר האופנה. אם המסחר הישן, המסחר הזעיר, גוסס, הרי זה מפני שאינו יכול לעמוד במאבק נגד המחירים הנמוכים. מאבק שהוא תולדה של התיוג הברור. עכשיו מתנהלת התחרות תחת עיני הציבור ממש, טיול בין התצוגות הוא שקובע את המחירים, וכל חנות מורידה אותם, מסתפקת ברווח הקטן ביותר האפשרי" (עמ' 78).

לכאורה, זו הזרמת מידע מלאה, אך הציבור אינו מכיר את השיקולים שמאחוריה. מורה מפציץ את הלקוחות בסחורה שאינה תמיד איכותית, ומשבש את שיקול דעתם בתצוגה ראוותנית ושופעת. לקוחותיו אינם בודקים איך ינהג לאחר שחיסל את מתחריו. הם, ללא יודעין, מסייעים לו בחיסול הברוטאלי, על ידי כניעתם לפיתויים הרגעיים. מאוחר יותר, יהיו שבויים בידיו, וייאלצו להסתפק בשירות שיבחר לתת להם במחירים שיתאימו לו.
על פי הערות השוליים, הספר גן עדן לאישה דמיוני בעלילתו אך נאמן למציאות בפרטים הטכניים שהוא מביא. זולה בילה מספר חודשים לקראת כתיבתו לצד מנהלה של החנות בון מארשה שהוקמה אז. ניתן, כמובן, למצוא היום אינספור תיאורים כאלה בעיתונות, כששיטת רשתות השיווק התמסדה. כך, למשל, החקלאים בישראל טוענים טענות נוסח גוז'אן כלפי רשתות שיווק המזון הגדולות. או, המאבק על צמצום מספרן של עמלות הבנקים והטלת פיקוח עליהן. מה הוא, אם לא התערבות הרשויות – המחוקקת והמבצעת – בתחום שבו כאילו כל המידע מובא לידיעת הציבור, אך איזה אדם פרטי מסוגל לעכל אותו.
ולבסוף, אם ניתן למצוא הכל כאן ועכשיו, למה להרחיק עד אמיל זולה? הרגשתי היא שלניתוח התחרות מבית מדרשו יש יתרון על הכתיבה העיתונאית ועל הכתיבה האקדמית בנושא. הכתיבה העיתונאית לא תמיד מתאמצת לדייק, ובשנים האחרונות מחויבויותיה הערכיות והעסקיות אינן שקופות. הכתיבה האקדמית בכלכלה בארבעים השנה האחרונות, ברובה כפופה מדי למודלים קשיחים, ולהנחות יסוד מפשטות שלא תמיד נהירות לקורא. כך הולכים לאיבוד ניואנסים חשובים, ונותרת הסתגרות בתוך ריבוע צר. אמיל זולה, בתיעוד היפה שלו, אינו מאבד שום פרט. וכמו תמיד בכתיבה ספרותית טובה, הוא פורץ  גבולות ופותח אופקים חדשים.

מתנצלת על מחיקת התגובות שהיו בגלל תקלה טכנית

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s