ספרו האחרון של קורט וונגוט, שיצא לאור ב-2005, הוא ספר של אדם בערוב ימיו. וונגוט, שנפטר באפריל השנה, היה בעת כתיבתו כבן 82.
כותב ידוע ומבוסס בגיל מתקדם יכול להרשות לעצמו לא לעשות חשבון לאף אחד. וזה מה שכובש לב בספר הזה. וונגוט אוהב את מי שהוא אוהב – ילדיו, נכדיו, הוריו, משפחתו המורחבת וחבריו. ובאותה מידה, הוא מתעב את מי שהוא מתעב – הממשל והמגזר העסקי, בדמותם כיום, במדינה שבה נולד וחי כל חייו – ארה"ב.
הצורך שלו להרגיז ולעורר מהומות בולט כבר מהכותרת אדם ללא ארץ (A Man Without A Country, Random House, 2007). ואם הכותרת הזו לכשעצמה עוד לא מספיקה, הרי הפרשנות מובאת בהמשך. לאחר קטע זועם על מעורבות ארה"ב בעיראק, וונגוט מסכם: "כך, אני אדם ללא ארץ חוץ מהספרנים ועיתון היוצא בשיקאגו ונקרא בזמנים אלה". הספרנים והעיתון הם מעוזי החופש האינטלקטואלי האחרונים בעיניו.
וונגוט מבהיר כבר מההתחלה מהיכן הוא בא: אמריקה של האגמים הגדולים. זהו איזור בצפון המדינה, בחלקה הפנימי. איזור של תעשייה כבדה, ושכירים חברי איגודים מקצועיים. או, כהגדרתו העצמית הלא-אופנתית והבוטה, וונגוט כשכניו לילדות ומשפחתו הוא סוציאליסט. תודעתו של וונגוט עוצבה בשפל הגדול של שנות ה-30, בו נפגעה פרנסת אביו שהיה צייר וארכיטקט; ובמלחמת העולם השנייה בה, כחייל בחזית האירופית, חווה אירועים קשים.
עם רקע כזה, אין פלא שוונגוט שונא את ארה"ב כפי שהיא מצטיירת עכשיו. הוא כועס על הפלישה האמריקאית לעיראק, ולועג לאינדוקטרינציה שקדמה לה. ובמיוחד, הוא אינו יכול לשאת את הקלישאות המופרחות בכל דיון כלכלי. כדי להמחיש רק קצת מסגנונו המשתלח, הנה כמה משפטים מתוך רצף שנכתב בטורים גבוהים:
"מיליונים שמוקדשים לבריאות הציבור הם מעלי אינפלציה.
זה נכון.
מיליארדים שמוקדשים לרכישת נשק הם מורידי אינפלציה.
זה נכון…..
"יש להרשות לתעשיות לעשות כל מה שהן רוצות לעשות: לשחד, להרוס את הסביבה, רק קצת, לקבע מחירים, לדפוק צרכנים מטומטמים, לעצור את התחרות, ולשדוד את משרד האוצר כשהן פושטות רגל.
זה נכון.
זו יזמה חופשית.
וזה נכון…..
"השוק החופשי הוא שיטה אוטומטית של צדק.
זה נכון.
אני צוחק".
בקטע אחר וונגוט מביע את דעתו על בוש ואנשיו, שהוא מכנה "השכבה העליונה של סטודנטים על ציון 70", ובעלי אישיות פסיכופטיות או PPs – "המינוח הרפואי לאנשים פיקחים, ייצוגיים שאין להם מצפון". ולאחר שהוא מפרט יותר מהי פסיכופטיה, הוא ממשיך "ואיזה תסמונת מתארת טוב יותר מנהלים כה רבים באנרון, וורלדקום ועוד ועוד, שהעשירו את עצמם בזמן שהרסו את עובדיהם, את משקיעיהם, ואת הארץ שלהם".
אלה מילותיו של קורט וונגוט הזועם. קורט וונגוט זועם? מה הוא מבין כלכלה? הוא לא מבין הרבה. הוא מחוץ לתחום. רגע, זה יתרונו הגדול. הוא שואל שאלות תם. זאת, בניגוד לכלכלנים מקצועיים לא מעטים, שגם כשהם מבינים די מעט, מעמידים פנים שיש להם תזה שלמה וסגורה.
כלכלנים רבים יודו, למשל, שלא צריך לאפשר לתעשיות לעשות כל מה שהן רוצות. צריך לפקח עליהן, כי התחרות במציאות אינה כמו במודל הכלכלי הבסיסי – היא כמעט אף פעם אינה משוכללת. ואם כך, ממשל מתוקן חייב למנוע את השתלטות הגדולים והחזקים, שלא תמיד רואים את טובת הציבור לנגד עיניהם. חלילה וחס, לא משום שהם רעים. הלוואי שהעולם היה כה נאיבי ופשוט. אלא משום שיש להם בעלי מניות, שגם הם רחומים וחנונים אלא ואלא….
זו המציאות הכלכלית, שמתיישבת גם עם התיאוריה בגלגוליה היותר מורכבים. אבל ברטוריקה הפוליטית והתקשורתית השגורה, כל התערבות ממשלתית ישר נקטלת: מה הם יודעים הפקידים? דברו איתם. הישרים והמנוסים שביניהם יודו שהם יודעים מעט מאד. הידיים שלהם רועדות לא פעם. אבל הם כן יודעים שגם השוק אינו חכם כזה, והדרך היחידה להתמודד עם אי-מושלמותו היא גישוש זהיר בחושך.
על כן, ואם כך, גם הזעם של קורט וונגוט – זעם של ילד שלא מבין וצורח מרוב תסכול – הוא תשומה חשובה לדיון בכלכלה. הוא בא מהבטן. הוא חודר לבטן. ומה תחושת בטן ומה רגשות, פחות טובים מיידע דל וחלקי.
עידן השוק החופשי 
"The ideas of economists and political philosophers, both when they are right and when they are wrong, are more powerful than is commonly understood. Indeed, the world is ruled by little else. Practical men, who belive themselves to be quite exempt from any intellectual influences, are usually the slaves of some defunct economist. Madmen in authority, who hear voices in the air, are distilling their frenzy from some academic scribbler of a few years back."
—
John Maynard Keynes
"Probably the only people left who think that economics deserves a Nobel Prize are economists. It confirms their conceit that they're doing 'science' rather than the less tidy task of observing the world and trying to make sense of it. This, after all, is done by mere historians, political scientists, anthropologists, sociologists, and (heaven forbid) even journalists. Economists are loath to admit that they belong in such raffish company."
— Robert J. Samuelson, The New Republic, Dec. 3, 1990
As for making money, “war is a very profitable thing for a few people. Jesus used to be so merciful and loving of the poor. But now he’s a Republican.
Kurt Vonnegut
“Our economy today is not capitalism. It’s casino-ism. That’s all the stock market is about. Gambling.
Kurt Vonnegut
גב' נכבדה.ישראל וארה"ב הן תאומות קלקליות.עם אותה הפילוסופיה האידאולוגית-קלקלית.המצב בארה"ב ,שעליו מדבר קורט וונגוט מתרחש כיום בישראל.
http://www.huffingtonpost.com/dave-johnson/for-kurt-vonnegut-who-_b_45684.html
For Kurt Vonnegut — Who Is Our Economy FOR, Anyway?
http://www.commondreams.org/views03/0604-01.htm
בדיוק אותו הדבר.
אהבתיאהבתי
"מה תחושת בטן ומה רגשות, פחות טובים מיידע דל וחלקי?"
בספר "במבט ראשון" (BLINK) , איני זוכר את שם הכותב, מובאות דוגמאות שמראות כי דווקא מידע חלקי, ואפילו מידע שנראה לנו שאינו חלקי, גורם לנו לטעויות הרבה יותר מתחושת בטן לפעמים.
בכלכלה זה בולט במיוחד, כאשר לכל מקרה יש מאות ואלפי גורמים שבלתי אפשרי להתחשב בכולם
אהבתיאהבתי
לאזרח ואדם,
תודה על התגובות. אני למדתי הרבה (איך מגלים את כל האתרים המעניינים האלה?). אני בטוחה שגם שאר הקוראים יצאו ברווח (שימו לב למילה).
אהבתיאהבתי
קורט וונגוט הגדיר את עצמו הומניסט, בתור שכזה הוא כבר סימן את היעד – חברה צודקת.
אחרי שנים של "התאבדות בפול מול" הוא עזב אותנו לשדות הציד הנצחיים מי יתן ובשר שור הבר ינעם לחיקו.
אהבתיאהבתי