כולם שונאים את הממשלה. אולי בגלל שבכל מדינה יש רק ממשלה אחת, שמעורבת בהרבה תחומים, לפעמים טועה, ולפעמים מעוררת התנגדויות. לא חשוב אם זה בריאות, חינוך, רווחה או תעשייה. זו תמיד אותה ממשלה שגובה מסים ולא נותנת מה שמצפים.

כולם אוהבים את המגזר הפרטי. מתים עליו כי זה "המגזר הפרטי". זו לא חברת השירות למכונת הכביסה, שתוקעת אותך יום שלם בבית, ולא הסופרמרקט עם המשלוחים המזעזעים שלו. המגזר הפרטי זה דבר לגמרי אחר: אדיבות, יעילות, מחירים נוחים, ובתמצית, התגשמות השוק החופשי והתחרות המשוכללת.

כן, זה המגזר הטוב, חוץ מבעיה אחת זניחה. במדינה קטנה, לדוגמא ישראל, המגזר מורכב רק משלושה בנקים משמעותיים, מיבואן מורשה אחד לחלפים המקוריים של הרכב שלי, ומחברת שירות אחת שמספקת את הפילטר לקולט האדים שלי. וכך, אני מחייגת שבוע אחר שבוע לחברת הפילטר, וביום טוב אפילו מצליחה להגיע עד המחסן, כדי לשמוע שהעובדים עכשיו עסוקים או שהם לא נמצאים.

מה אני עושה עם הפילטר? שוכחת על קיומו-אי-קיומו. יש לי קולט אדים מעוצב. מי צריך לדעת שאין לי פילטר. כבר השלמתי עם העובדה שעל הבנק  אני לא יכולה, ולעולם לא יהיה לי מושג כמה עשרות אלפי שקלים השארתי כעמלות במשכנתא. גם על יבואן הרכב אני לא ממש גיבורה, ובשביל החלפת פגוש מפלסטיק הוא מרשה לעצמו לדרוש חמשת אלפים שקל. אז, למה שאני אוכל על חברת השירות, שהיא גם יבואן הפילטר שלי? כמה, חוץ ממני, בכל המדינה, קנו שואב אדים בצורת פירמידה? הפגנת המיואשים שלנו לא תמלא את ככר רבין.

פעם, היו גופי צרכנות בהסתדרות ובממשלה. שרידיהם אולי קיימים, אך בתהליך ארוך טווח כוחם נשחק. זאת, בהסתמך על שני נימוקים, שאינם בלתי תלויים, וחוזרים על עצמם בכל קיצוץ של פעילות ציבורית. האחד, הקצאה נכונה של המקורות, השני, יעילות. או, בטיעון מפורט יותר: כמה שפחות הוצאה ציבורית, כמה שפחות מסים, כמה שפחות פיקוח ממשלתי מזיק, נותר יותר ליזמה הפרטית היעילה – כולם יוצאים מורווחים. ובגלל שממילא כולם תמיד ביקורתיים כלפי הממשלה, והתקשורת, מסיבותיה היא, גם היא שמחה לשיר את המנטרה, אין בעיה לקצץ בשום פונקציה ממשלתית. מה שעומד בניגוד גמור לחוסנו המופלג של מוסד היבואן. יבואן הוא נצחי. אי אפשר ללחוץ עליו בשום צורה.

איך יוצאים מסאגת הפילטר? לא, לא תפילו אותי למלכודת ההטפה החברתית. אנחנו פוסט-מודרנים, הנה שלושה סיומים אפשריים ברוח התקופה:

סיום ראשון:  

התחרות המשוכללת מאלצת את הרעים להיטיב את דרכם, ומי שלא חוזר בתשובה עסקיו נמחקים. ככה כתוב בספר הלימוד לכלכלה? אולי בהתחלה, כדאי שתקראו גם את הדפים הבאים. קיומו של שוק לגמרי משוכלל דורש מילוי תנאי סף כה קשים, עד שהוא אוטופי בכל מקום, לא כל שכן במדינה קטנה שבה ניתן לספור את המתחרים בכל תחום על אצבעות יד אחת. רוצים עדות, קראו את פול קרוגמן בניו יורק טיימס או ב"הארץ" מיום 29.5.07. במאמר "העזתי לאכול סלט", קרוגמן, פרופסור נודע לכלכלה, מתלונן על זיהום המזון בארה"ב, ועל כך שהממשל אינו מטפל בסוגיה: "אין ספק שמערכת הפיקוח על המזון הידרדרה בשש השנים האחרונות….מה שאנחנו כן יודעים הוא שמנהל המזון והתרופות לא קבע מאז 2001 תקנות בטיחות חדשות משמעותיות…בהעדר תקנות כאלה יש סכנה שמגדלי ומעבדי מזון אחראים יוכרעו בידי מתחרים המוכנים לעגל פינות בסוגיית בטיחות המזון. אף על פי כן הממשל מסתפק בפרסום הנחיות בלתי מחייבות".

סיום שני:

במקום גופי הגנת הצרכן הממשלתיים, שאינם מורגשים מדי, קמים גופים כאלה פרטיים, שמקנים לחברות העומדות בקריטריוני בדיקה מסוימים תו של הוגנות. גוף כזה "אמון הציבור" אמנם קם לאחרונה, ואין לי מושג מה הוא הצליח לעשות עד כה. ברור מראש, שבתנאי השוק הישראלי, הוא יצטרך לעבוד קשה כדי להטיל מורא על נותני השירות והמוכרים הבלעדיים בכל תחום. בכל מקרה, הגוף הנוכחי ודומיו גובים תשלום מהחברות עבור התו. תשלום כזה מגולגל לפחות בחלקו אל הצרכן, ובמה הוא עדיף על מס.

סיום שלישי:    

האחרון, וגם המציאותי ביותר. יבואן הפילטר ממש שמח שהתקשרתי. כך הוא אומר במשיבון שלו. אין בעיה, רק השאירו את הודעתכם. השארתי – 8.2.07. הם עוד יחזרו אלי. כמה כסף, וזמן שווה כסף, בזבזתי על השיחות עד כה? מה הנזק הכספי של קולט אדים מושבת? איך זה מתיישב עם תזת היעילות? ולמה תשלום מס כזה ליבואן עדיף על תשלום מס לממשלה.