עידן השוק החופשיתהיה אשר תהיה הסיבה להדלקת הנרות בשמונת הימים הבאים – הכופרים אומרים שמקורה בחג אור אירופי-פגאני – לנו היא מזכירה את נצחוננו על היוונים ואת ההתייוונות שקדמה לו. במבט רחב יותר, היא מעוררת מחשבות על עידן גלובליזציה קדום, מהמאה השמינית לפנה"ס ואילך, שבו ממלכות ישראל ויהודה עברו מיד ליד: מהאשורים לבבלים, לפרסים, ליוונים, ולרומאים.
כמה נייר, כמה כוחות, כמה שעות עבודה בוזבזו בשבוע שעבר כדי לומר שמחיר הקוטג' זינק בהגזמה. כמה הגזמה? למה הגזמה? איש אינו יודע לומר. בעוד שאת התשובה הקצרה והמוסמכת, אפשר היה להשיג מתוך שעת עבודה אחת של כלכלן זוטר אחד. שעת עבודה בה תופעל נוסחת חישוב מחיר הקוטג'.
הנה משפט הפתיחה למצעה הכלכלי המתחדש של מפלגת העבודה, או למצעו של כל איחוד סוציאל- דמוקרטי שיקום בקרוב. המשפט שלא יעלה על דעתו של יועץ אסטרטגי אמריקאי, גם אם הוא הריץ לכהונתם שניים-שלושה נשיאים. המשפט שאפשר לכתוב רק בעברית: מצביעים יקרים – נאמני מפלגת העבודה, מתפקדיה החדשים, הציבור הרחב – הפעם אנחנו רציניים.
פרק מעניין בדו"ח בנק ישראל 2009 דן בסיכון המוטל על המשק על ידי קבוצות עסקיות – "קבוצות של חברות המנהלות פעילות עסקית בשווקים שונים, נתונות לשליטה אדמיניסטרטיבית ופיננסית אחת, וקשורות ביניהן בקשרי אמון הדדי על בסיס רקע אישי או עסקי משותף".
על פי הדו"ח, בישראל ישנן כ-20 קבוצות כאלה, רובן ככולן משפחתיות, בעלות מבנה פירמידלי מובהק. הן שולטות ברבע מכלל החברות הבורסאיות, ובמחצית מנתח השוק שלהן. מבחינת פיזור השליטה, ישראל נמנית על המדינות הריכוזיות בעולם המערבי, והיא, לדברי בנק ישראל, אף קרובה מבחינה זו למדינות המתפתחות.
בנק ישראל רואה בקבוצות אלה נשאיות של מה שהוא מכנה 'סיכון מערכתי' – כלומר סיכון לקריסת ענף שלם או קבוצת ענפים שלמה. זאת, בגלל קשרי הגומלין המסועפים בתוך כל קבוצה ובין הקבוצות, המגבירים את 'ההדבקה' מגוף אחד לשני בעת משבר. קשרי הגומלין מתבטאים בברית בין כל קבוצה לבנק 'שלה', במפגשי רעים באירועים ובדירקטוריונים, ובערוצים אחרים. הסיכון מוגבר במיוחד מתוך כך שבראש כל קבוצה עומדת משפחה ולא מקבץ כלשהו של בעלי מניות, ומכאן שההחלטות המכריעות תלויות בגחמתם של אנשים מעטים.
אבחון השלכותיה של תופעת הקבוצות העסקיות על ידי בנק ישראל הוא מעניין וחשוב. משום כך, חשוב גם להפריד בינה לבין תופעת הריכוזיות הענפית בכלכלת ישראל. כתבנו כאן לא פעם בעבר על הריכוזיות הענפית בישראל. הגדרנו אותה במילים האלה: ריכוזיות היא שליטה של כמה גופים בודדים על הפעילות בתחום מסוים.
בתחום הבנקאות בישראל, שתי הקבוצות הבנקאיות הגדולות – לאומי והפועלים – ריכזו בידיהן כ-58% מסך הנכסים הבנקאיים בשנת 2008. הקבוצה השלישית (דיסקונט) החזיקה בעוד 17% מהנכסים. תמונה ריכוזית דומה נראית בישראל כמעט בכל תחום – ייצור המזון, רשתות השיווק, רשתות הסלולאר, חברות האינטרנט, חברות האוטובוסים ועוד.
הריכוזיות הענפית משקפת כלל יסוד בכלכלה: כמעט כל פעילות כלכלית יעילה יותר כשהיא נעשית בקנה מידה גדול. כינויה המקצועי של התופעה הוא 'יתרונות לגודל'. תשאלו את אמא שלכן, את בן זוגכן הבשלן – מה כדאי יותר: לטגן 30 קציצות בפעם אחת, או שלוש פעמים עשר קציצות בכל פעם?
הריכוזיות הענפית – מיעוט החברות בכל תחום במשק קטן – היא, אם כן, תופעת טבע. עם תופעת טבע לא מתווכחים. הוספת עוד בנק או עוד חברת סלולאר לא תשנה את מודל התחרות הבסיסי. כל עוד שהענף אינו מונה מאות חברות מאותו תחום, התחרות אינה מה שמכונה בתיאוריה הכלכלית 'תחרות מושלמת'. כשהמתחרים מונים פחות מאצבעות שתי ידיים, קל להם לתאם בינם לבין עצמם, אין להם בעיה לקרוץ זה לזה על חשבון הלקוחות, הספקים ועובדי החברה.
הפיתרון במקרה הזה, אם כן, אינו שינוי מבני, אלא חיזוק הרגולציה הממשלתית. יותר מעורבות של הממשלה בקביעת עמלות הבנקים, יותר תשומת לב שלה לדיווחי הבנקים לציבור; יותר השגחה של הממשלה על תעריפי הסלולאר, ועל השירות הניתן לצרכנים בתמורה; הידוק הפיקוח על מוקדי השירות הטלפוניים, ועוד התערבויות שלטוניות כאלה.
פיתרון די פשוט, אבל לא בריכוזיות הענפית מתמקד דו"ח בנק ישראל. דו"ח בנק ישראל מתמקד במשהו שהוא עדיין בן-בלי-שם. אנחנו נקרא לו 'תמנוניות' , מלשון 'תמנון' – ייצור רב-זרועות. בנק ישראל מדבר על קבוצות עסקיות בעלות ראש אחד וזרועות רבות, זרועות שלעתים מסתבכות זו בזו. צילום תת-ימי נדיר של תמנונים, תוכלו לראות בדו"ח הבנק, פרק ד', עמ' 157.
התמנוניות מציבה את ישראל בראש הדיאגרמה המתארת את שיעור בעלותן של עשר המשפחות הגדולות על נכסים במשק: ישראל מספר 8 במסדר, אחרי אינדונזיה, הפיליפינים, שוודיה, תאילנד, קוריאה, פורטוגל, הונג-קונג – אוסף של מדינות שאינן מצטיינות בשמירה על כללי האתיקה המערביים, להוציא את שוודיה.
התמנוניות בישראל נולדה עם ההפרטה – הממשלה שמכרה חברות, לא הקפידה מספיק על פיזור הנכסים. התמנוניות מטופחת כל העת על ידי הבנקים – חלק ניכר מהאימפריות הפרטיות הוקמו בעזרת אשראי בנקאי ולא בכסף שהובא מהבית. גם היום, הבנקים מעדיפים להעניק אשראי לגופים הגדולים (שאליהם הם מחוברים בקשר סימביוטי) ולא ליזמים קטנים בודדים. התמנוניות עולה ופורחת כשהבורסה הגואה מאפשרת לאותם קונצרנים גדולים להנפיק מניות ואגרות חוב באווירת השמחה הכללית. התמנוניות משגשגת היכן שהממשלה מעדיפה להתעלם מקשרי הון-שלטון-תקשורת ומקשרי גומלין בין חברות.
אחרי כל אלה, נדמה שהאמצעים להפחתת התמנוניות שבנק ישראל מונה בסוף הפרק שלו הם רק התחלה של התחלה. הבנק עדיין חושש מדיבורים על התערבות, למרות שבשטח הוא התערב בחוכמה מספר פעמים בתקופה האחרונה. מה עוד אפשר לעשות? נראה, שאין ברירה אלא להגביר את מעורבותו הפרטנית של בנק ישראל באשראי שהבנקים מעבירים לרכישת חברות. אין ברירה אלא לפקח יותר על הנפקת מניות ואגרות חוב תאגידיות, על מנת לבלום את התרחבותם הנוספת של גופים שכבר התרחבו מדי. אין מנוס מלפקח יותר על תנועות ההון הנכנסות לישראל והיוצאות ממנה, ולסנן מתוכן את אלה שעלולות לפגוע ברווחת הציבור.
ומעל הכל, אם כבר מתפשטת ההכרה שלא כל התארגנות עסקית היא בהכרח התארגנות לטובת אזרחי המדינה , נראה שהגיע הרגע לגבש אסטרטגיה לאומית לטיפול בקבוצות עסקיות הנקלעות לקשיים. הדיון בנושא התעורר לפני כשנתיים כשעלה החשש שכמה מהקבוצות לא יוכלו לפרוע את חובותיהן. אז, היו מי שהציעו להזרים אליהן סיוע ממשלתי. אבל, אם מתחילים לפקפק בתועלתו של המבנה הקבוצתי, זו ההזדמנות לתיקונו. במקום סיוע לקבוצה חדלת הפירעון, עדיף שהממשלה תסייע לחברות בעלות הסיכוי שבתוכה. אותן חברות ייקנו על ידי הממשלה או (בתמיכה ממשלתית) על ידי גופים פרטיים שאינם גדולים מדי. כספי המכירה יעזרו לקבוצת החברות המתפרקת להציל את מה שהיא יכולה להציל. ומנגד, הבעלים החדשים של החברות שנמכרו יתחייבו לקיים את המפעלים לתועלת הציבור בישראל, ולשמור בהם על תעסוקה לטווח ארוך בתנאים נאותים.
***'ברוכים הבאים לשוק החופשי' באתר סימניה ובאתר זה – מכירה מוזלת***
"הם ניסו להוריד ל-6.49, ואני הורדתי ל-5.90. ביום חמישי שעבר אמרתי: יודעים מה? אני אעשה מבצע – עוף ב-1.89. ביום ששי הוא כבר ירד ל-1.59 ובראשון ל-1.49. ביום ראשון בתשע בבוקר, קיבלתי טלפון מאחד העובדים שלי שסיפר לי שברשת המתחרה מורידים את המחיר ל-99 אגורות. אנחנו מחויבים להיות הזולים ביותר, אז זה היה מאד פשוט: הכנסתי למחשב 89 אגורות, לחצתי וזהו".
המותחן הזה, באמת מותחן למי שאוהב כלכלה, מובא מפיו של רמי לוי ב"מוסף לשבת", "ידיעות אחרונות", ה-15 לפברואר 2008. לוי, שידוע במחיריו הזולים, החזיק עד כה בתשעה סניפים של רשת המרכולים שלו, בעיקר באזור ירושלים. לפני חודשיים פתח חנות חדשה במתחם סמוך לקריית-אתא, ליד מגה, שופרסל דיל וחוצות להב. יזמתו לא התקבלה בברכה על ידי מתחריו, או, בניסוחו: "קראתי בעיתון שהמתחרים שלי ימכרו בזול בכל מקום שאני נמצא כדי לחסל אותי".
לא ניכנס כאן לשאלה שנותרה פתוחה מאז ימי גן רוחמה: מי התחיל. באותה כתבה מתואר איך לוי מתנהג בארגז החול שלו. בהזדמנות כלשהי, נפלה לידיו מודעה של "מיסטר זול" בירושלים. מיד, הוא הוציא מודעה מקדימה משלו, ובה אותה רשימת מוצרים רק במחיר נמוך יותר.
על פי דיווחי העיתונות, איבדה מניית רמי לוי כ-20% מערכה תוך שבועיים. אנליסטים ובכירים ברשתות האחרות הזהירו כי רמי לוי עלול למוטט את הרשת שלו, ולטלטל את כל השוק. סינדרום קלאבמרקט? נתחיל דווקא בתסריט הפחות מוקצן.
נניח שבעקבות המלחמה, שלוש רשתות השיווק והחנויות הקטנות יותר בענף ירוויחו פחות בתקופה הקרובה. גם כך, בתחום המזון והצריכה היומיומית לבית מסתפקים בשיעורי רווחיות צנועים ביותר. כל הרעה במצב, פירושה, עוד לחץ על הספקים. וכמובן שלא קל ללחוץ על שטראוס-עלית, קוקה-קולה, או אסם. אז, מתמקדים ביצרני סלטים קטנים, חקלאים קטנים, ודומים להם. כל חיסול של יצרן קטן, או השתלטות של יצרן גדול עליו, פוגעים בתחרות, ומקפיצים את המחירים מאוחר יותר.
דרך התמודדות אחרת של הרשתות וחברותיהן היא הורדת איכות הסחורה והשרות. במרכול שבו אני קונה, קשה למצוא קופסת טונה מאותו מותג פעמיים ברציפות, או קורנפלקס מיצרן שאתם מכירים. שום משלוחן עוד לא החזיק אצלם מעמד יותר משבועיים, מה הבעיה? חכו שלוש שעות למשלוחן התורן: "גברת, הלך לי המנוע". מנהלי הרשת הזאת כל הזמן רודפים אחר הדיל האחרון. ואנחנו הקונים מהסביבה, כמו רוב לקוחות המרכולים, אנחנו קהל שבוי.
עד כאן, התסריט הפחות חמור. אבל מחול השדים של רמי לוי ועמיתיו עלול גם להיגמר בקריסה של אחד העסקים. וכפי שלוי, עצמו, אומר: "בעסק שלי יש 1,600 עובדים". כשהעסק שנופל מספיק גדול, הבנקים מתגייסים להזרים לו אשראי, ולעתים גם מוחקים חלק מחובותיו. את המבצע ההומניטרי המרגש הם מכסים בעזרת הגבהת העמלות והרבית על הלוואות ומשכנתאות לעסקים קטנים ומשקי בית, והנמכת רבית הפיקדונות למי שלא יודע לצעוק. גם הממשלה לא עומדת מהצד, ומשלמת דמי אבטלה והבטחת הכנסה לעובדים שפוטרו. ואם לא הבנתם עד כה, מי מסבסד את העוף בשקל? הפריירים הרגילים.
לא הייתי טורחת לכתוב את כל זה, אילולא ראיתי בכמה מהעיתונים ניתוחים שאומרים כי הצרכנים הם המרוויחים הגדולים מהסיפור, והבנקים הם המודאגים. עוד קראתי, שדגם רמי לוי-הריבוע הכחול-שופרסל הוא המומלץ ב"מבוא לכלכלה".
על הטעיה כזו כבר קשה לעבור בשקט. הדגם המומלץ ב"מבוא לכלכלה" – זה שאמור להביא את המשק להיערכות המיטבית – הוא הדגם של תחרות משוכללת. בדיוק היפוכו של דגם רשתות השיווק, חברות הסלולאר, התקשורת והבנקים בישראל.
מה מבדיל תחרות משוכללת מתחרות פרועה? ידיעתה החד-משמעית של כל יחידה כלכלית שהתנהגותה אינה יכולה להשפיע על מחיר המוצר. ובאופן מעשי, תחרות משוכללת מתקיימת רק אם בענף ישנם די קונים ומוכרים. זה לא הסיפור של רמי לוי-מגה-שופרסל דיל. הם פועלים כפי שהם פועלים, כי הם ערים לכל מתחרה שצץ, ובטוחים שהתנהגותו והתנהגותם כיחידות בודדות יכולות בהחלט להשפיע.
המשק הישראלי הוא משק זעיר במונחי התארגנות כלכלית יעילה, שבדרך כלל דורשת קנה מידה נרחב. ולכן, מיעוט מתחרים בתחום הוא מצב כה אופייני בישראל, עד שמפתה להביא אותו לידי אבסורד. מה דעתכם על הרעיון החדשני: נעביר את ניהול המרכולים לידי הממשלה, ונבדוק לאחר תקופה, מה עולה לציבור יותר – אחזקה שוטפת של צוות חנויות, או שיקום נזקי השוק החופשי – תשלומים עודפים לבנקים, לרשות המסים, ולכל מי שנחלץ לעזרת נפגעי רשתות מרכולים שקרסו.
טוב, זה לא רציני, ובכל זאת, מה מצופה מממשלה במצב כזה? על פי מסורת רבת-שנים – יותר תקינה, בקרה, ואכיפה על חברות, כדי שלא ייגררו לתחרות נמהרת. מה עשו בישראל מאז ראשית שנות ה-90? את ההפך ממש – דה-רגולציה. מדוע? כי התקינה-בקרה וכל השאר מחבלים בתחרות שתמיד תורמת ליציבות, כמתואר לעיל. וגם כי תקינה-בקרה וכל השאר עולים כסף. שוק חופשי, בטח השתכנעתם, מובן מאליו, הוא הכי חסכוני.
תקראו לזה איך שאתם רוצים. עד שיגיעו הנתונים שיאשרו רשמית שזה מיתון (ירידה בתוצר במשך שני רביעים רצופים) כבר נהיה עמוק בתוך המשבר. אז האטה או מיתון, מה זה משנה.
מה גם, שהאטה או מיתון, למשק הישראלי אין מי-יודע-מה לעשות, כרגע. ההתפתחויות בכלכלה העולמית הן עובדה קיימת מבחינתו. הוא לא ארה"ב, לא גרמניה, לא סין. הוא לא יכול לשנות עובדות בינלאומיות, גם לא דרכי התמודדות בינלאומיות מוסכמות. הוא יושב לו במזרח התיכון וסופג. והוא (זה אנחנו) יספוג הפעם חזק.
כי, מאז ראשית שנות ה-2000, המשק הישראלי הוא משק גלובלי. אחד המשקים הכי גלובליים בעולם. היפתחותו של המשק התרחשה בשלבים: תהליך הדרגתי וזהיר מסוף שנות ה-50 לסוף שנות ה-80, ומרוץ בעשור שנות ה-90.
מה הפך את המדיניות פתאום? בעולם המתועש, האופנה המקצועית, שנהתה אחר המגונן והבטוח בעקבות מלחמת העולם השנייה, שינתה בשנות ה-70 את טעמה. למה? ככה זה עם אופנות מקצועיות מזדקנות.
בישראל, המהפך המחשבתי העולמי נפל על תקופת אינפלציה גבוהה, ששיאה ב-1984. טראומת האינפלציה, וטראומת ריפויה בעזרת תוכנית ייצוב המשק של 1985 הכשירו את הקרקע לגישה מקצועית חדשה. והיא הוחדרה מיד עם סיום תוכנית הייצוב, ובמהלך כל שנות ה-90.
משק פתוח – הגרסה הייצוגית לציבור אמרה – חייב להתאים את עצמו לסטנדרטים המקצועיים המקובלים. עקב כך, הוא לא יוכל להרשות לעצמו התפרעות תקציבית או התפרעות אחרת. משק זורם גם נהנה מאפקט ה"פלס" – התיישרות מחירים ורבית על פי המפלס העולמי.
ואכן, בהיבטים שלעיל, מחדירי הגלובליזציה לישראל צדקו. הם רק לא חשו מספיק עד כמה משק קטן הוא משק פגיע. את השיעור הזה אנחנו לומדים כל שנות ה-2000, ועוד נחווה אותו בצורתו הכי בוטה עכשיו.
מה עשו בשנות ה-90 שגורם להחדרה כה מהירה ואלימה של המגמות החיצוניות פנימה? בין השנים 1987 ל-1998, המשק הישראלי נפתח מאד לתנועות הון, או, בשפה מדוברת יותר, כניסה ויציאה של כספים. אם, בעבר, היה צריך רישום ורישוי לכל הזזה של מטבע זר; היום ישראלים קונים דירות בחו"ל – חופשי, משקיעים בבורסת הונג-קונג – חופשי: ובמקביל, זרים באים לבורסת תל-אביב – חופשי, והולכים – חופשי. שער החליפין של השקל נקבע בסחר – כן, חופשי – הנגזר מהזזות כספים אלה.
מה זה אומר? אפשרות לפיחות ניכר של המטבע, בכל רגע, בעקבות איזשהי שמועה, הרגשה, או סתם משחק של מישהו שיכול להשיג מספיק כסף, ומאמין שעכשיו העיתוי שלו לעשות מכה בסחר בין השקל למטבעות הזרים. ובמקביל, אפשרות לייסוף עוד יותר לא הגיוני מזה שמתנהל עכשיו. פיחות או ייסוף - כל הקצנה גוררת איתה מעגל אינפלציה, ריבית, צמיחה ותעסוקה. הכל, ממש ההיפך מהתפתחות הרמונית והדרגתית, המזוהה עם יציבות כלכלית ופוליטית.
השפעתן של תנועות המטבע מתעצמת כתוצאה מפתיחותו הרבה של המשק הישראלי ליבוא וייצוא. שוב בשנות ה-90, 2001-1991, המשק הישראלי עבר מהלך חשיפה מהיר. עד אז, המשק נפתח ליבוא בהדרגה ובהקפדה על הדדיות – פותחים את החצר רק למי שפותח לנו.
חשיפת שנות ה-90 התעלמה מכללי היסוד האלה בסחר הבינלאומי. היא פתחה את המשק הישראלי בבת-אחת לכל המדינות בלי כל תנאי. ובמיוחד, לא נתנה מספיק את דעתה על כמויות העתק של סחורות זולות שיזרמו מהמזרח הרחוק או אזורים דומים (כגון מזרח אירופה) ויערערו מגזרי ייצור שלמים בישראל. עכשיו, כשהביקושים העולמיים התכווצו, ומאבקי ההשתחלות של היצרנים העולמיים יהפכו להיות נואשים, ניתן להאמין שלחצי היבוא על ישראל עוד יגברו.
נפילתם של הענפים המסורתיים, כגון טקסטיל, ומגמות שאינן קשורות לה ישירות, הגדילו גם את רגישותו של הייצוא הישראלי. כיום, כמחצית מהייצוא התעשייתי ללא יהלומים מורכב ממה שמוגדר "טכנולוגיה עילית" – אלקטרוניקה, כלי טיס ותרופות. זה לא ייצוא של לחם או קפה – אלה מוצרים שצריכתם צונחת חופשי בעת משבר עולמי. והמשק הישראלי – אחד המשקים הפתוחים בעולם – תלוי חזק בייצוא שלו, שחלקו בתמ"ג מתקרב גם הוא לחצי.
כל המתואר לעיל בא להסביר מדוע למשק הישראלי אין הרבה מה לעשות כרגע. הוא הפך להיות שבוי במגדל הגלובליזציה שהקים לעצמו. זה לא שאי אפשר לשנות במגדל הזה דבר. זה כן, שלא רצוי להוריד בו קומות בלחיצת כפתור ותמרות עשן– סטייל דנקנר-תשובה חנוכת פרויקט הנדל"ן, לאס-וגאס. נסיגה מסוימת מחופש תנועות ההון וחופש היבוא אפשרית, אך היא צריכה להיעשות באיטיות, ובעבודה קפדנית של מהנדסי כלכלה אחראים.
אבל אטיות וקפדנות, הן לא התגובות השגרתיות במשבר. בנקי ההשקעות הגדולים, שמוחקים מיליארדים מנכסיהם – מריל לינץ' וסיטיגרופ, לדוגמא – פונים במצוקתם למי שיש לו. ומי שיש לו הן יצרניות הנפט במפרץ הפרסי, המדינות המתועשות החדשות במזרח הרחוק, וגורמים דומים שאגרו סכומי עתק בשנים האחרונות. כך קורה שחלקים הולכים וגדלים מהממסד הפיננסי של ארה"ב עוברים לידי חברות ממשלתיות ואנשים פרטיים מסין, יפן, סינגפור, קוריאה, סעודיה, כווית ואבו-דאבי.
שליטה פיננסית במעוזי ההשקעה של המערב היא כוח. כבר עכשיו, בכל קרב בעזה או מלחמת לבנון, שומעים מהמגזר העסקי והממשלה בישראל : מה יגידו האנליסטים? והאנליסטים, קובעי הדעות העסקיות העולמיות כלפי ישראל, יושבים במרילינץ'סיטיבנק. נותר עוד לראות, אי
ך כיבושם של מעוזי כספים אלה על ידי מי שאינם הברוקרים היהודים החמים ממנהטן יתבטא. לא מן הנמנע שבקרוב נשמע ניגון חדש מקרן המטבע העולמית, ארגון הסחר העולמי, האו"ם ועוד מוקדי תיאום והכוונה עולמיים. למשק הישראלי, זה אנחנו, יש עוד סיבה חדשה וטובה להיות מודאג.
משק קטן הוא, בהכרח, משק פתוח, אם הוא רוצה לשמור על רמת חיים נאותה. כך הדגשתי כאן במאמרים רבים. המשק הישראלי הוא משק זערורי במונחי העולם המפותח, ולכן הגיוני שישאף להעשיר את תצרוכתו, תשומותיו, וההשקעות שלו בעזרת יבוא. ובמקביל, יחתור להשיג את המטבע הזר הנדרש לאותן רכישות על ידי ייצוא מוצרים בהם הוא מתייחד.
עד כאן, לא חידשתי דבר. החידוש שאני רוצה להביא הוא של מידה. מסיבה לא לגמרי ברורה, דילמת הפתיחות מוצגת בישראל כמשחק של אפס או אחד: משק פתוח לגמרי, או משק לגמרי סגור. זו אינה דרך הדיון על הנושא במדינות אחרות, וגם לא דרך הטיפול בו. בעולם המתועש – לא בעולם המפגר המסתגר – מוקדשת מחשבה רבה למידת הפתיחות של המשק ולאופן יישומה. פתיחות בכל מובן שהוא: פתיחות לעובדים זרים, פתיחות ליבוא, פתיחות לזרימת כספים אל המשק וממנו החוצה, פתיחות להשקעות זרות בתוך המדינה, ולהשקעות של המדינה בחוץ.
שאלה זו של מידת הפתיחות, וסגנונה, היא שאלת היסוד של הגלובליזציה. כי היא קובעת את עצמת השפעתם של כוחות חיצוניים על המדינה, ובעצם, את הגדרת העצמאות והדמוקרטיה שלה.
אם נחוצה כאן דוגמא קטנה, נחשוב לרגע על יבוא הסחורות מסין שהחל להציף את המדינה בראשית שנות ה-2000, והיקפו בשנת 2007 נאמד בכ-3.5 מיליארד דולר. זאת, כשהייצוא מישראל לסין עומד על כמיליארד דולר בלבד. עודף יבוא זה של כ-10 מיליארד שקל אינו זניח במונחי התמ"ג הישראלי (קרוב ל-700 מיליארד שקל ב-2007). הוא קובע את גורלם של מגזרים שלמים בתעשייה המסורתית. תוצאתו: אבטלה, ושחיקת שכר דווקא בקרב האוכלוסיות החלשות ביותר. לא תהיה זו היסחפות לחבר בין יבוא זה ותוצאותיו, להקצנה ולאלימות בכל מקום. ובסופו של דבר, גם בין אלה לבין מי שנבחר להיות ראש ממשלה.
אבל, כל זה במאמר מוסגר. מה שמוזר הוא, שלמרות החשיבות הרבה של היבוא בישראל, מזה כ-20 שנה לא מוקדשת מחשבה למדיניות היבוא. בסוף שנות ה-80, הוחלט על חשיפת המשק ליבוא. כלומר, הסרת כל החסמים – מכסים והגבלות אחרות – שהיו עד אז בעיקר כלפי מדינות שמחוץ לארה"ב והאיחוד האירופי. ולא שהמשק היה סגור עד לאותה תקופה. הוא היה פתוח וחשוף במידה רבה, אך לא לגמרי.
ההחלטה על החשיפה הייתה קיצונית עוד כשנולדה, למרות שהונעה על ידי ביקורת מוצדקת כלפי כמה מהנהלים הממשלתיים כלפי היבוא. היום היא נראית עוד הרבה יותר חריגה, כשבארה"ב ובאיחוד האירופי מסתמנת ביקורת הולכת וגוברת על היבוא החופשי מהענק הסיני. לא רק ביקורת אלא גם צעדי מדיניות להגבילו.
יבוא זה גורם לאבטלה במערב, ולצבירת יתרות ענק של מטבע זר בידי הסינים. ומהן אותן יתרות, אם לא איום עצום כלפי כלכלת המערב. את זאת מבינים היום, קצת באיחור, בכל המדינות המתועשות. ומי שקצת מכיר את הנושא קולט, שכל הידיעות בעיתונות הבינלאומית על המוצרים הסיניים הרעילים לא צצות שם במקרה. מניעת יבוא בעזרת תקני בריאות היא אחת מהפרקטיקות השגורות בסחר חוץ.
אבל, חבל להרחיב על הדברים האלה כאן. מצורף בזאת הפרק יבוא ללא גבולות מתוך ספר שכתבתי על המעבר של ישראל לשוק חופשי וגלובליזציה. הפרק, אחד משלושה באותו נושא, דן ביסודות סחר החוץ הישראלי, וממחיש עד כמה מדיניות היבוא שלנו נאיבית במובן הרע של המילה. היא דבקה מדי בעקרונות פתיחות שאף פעם לא יושמו גם בידי המדינות, מנהיגות הכלכלה המערבית, שהטיפו להן. ובוודאי שאינם מיושמים כעת על ידן.
לא נעים לסחוט תגובות והערות. אבל הפעם באמת אודה על כל התייחסות (במיוחד לפרק המצורף) שתעזור לי לאתר טעויות, ותבהיר לי עד כמה החומר נוגע ומובן לקהל קוראים רחב.
קבוצת צעירים, שהכלכלה והחברה בוערות בעצמותיהם, מנסה לקדם שיח בין הבוחרים לנבחרים. הקבוצה, באתר עבודה שחורה מציגה שאלות נוקבות לחברי הכנסת, בעיקר מהעבודה ומפלגות שמאל אחרות. הצעירים שואלים, הח"כים משיבים, והציבור עוד לא מצטרף בהמוניו.
איך לגרום לציבור להיות מעורב? זו השאלה שהציב לי איתי אשר מהקבוצה. ותשובתי, איך לא, היא קצת מורכבת. הציבור, על פי הרגשתי, עייף ומותש ושומר את כוחותיו לשמירת מקום העבודה שלו. הוא פונה, לעתים, לחברי הכנסת בבעיותיו האישיות. אך אינו מאמין בהתגייסותם הכנה להנעת שינויים גדולים יותר.
הציבור רואה כי חברי הכנסת מהעבודה וחברותיה לדעה מתמקדים בעיקר בחקיקה חברתית. הם מנסים לחוקק חוקים שיגנו על העובדים, נלחמים על הגדלת קצבאות הביטוח הלאומי, ונאבקים בגבורה על כל שקל בתקציב החינוך והבריאות. הכל מלא כוונות טובות, אך התוצאה לא ממש מרשימה. זאת, בגלל הסביבה הכלכלית בה ישראל שרויה בעידן הגלובליזציה.
ניקח, לדוגמא, את החקיקה בתחום העבודה. החוק אמנם קובע שיש לשלם ביטוח לאומי או דמי הבראה לכל העובדים. אך מעסיקים רבים אינם מצייתים לו, ורוב הנפגעים לא יעמדו על דרישתם גם אם מערכת האכיפה תהיה הדוקה יותר. מה אנחנו מדברים על פועלים קשי יום? אקדמאים בכירים, בחוזה אישי, הם חסרי אונים מול המעסיק. כל עורך דין יאמר לכם את זה תמורת סכום דולרי הולם. לתבוע מעסיק גדול? It's not done.
ברור לגמרי, שבחברה מתוקנת לא מגיעים לתביעות כאלה. אך ישראל כבר מזמן אינה חברה מתוקנת. מה שמוביל לשאלה היפה מה קודם למה: קלקול הערכים לאימוץ כללי הגלובליזציה או להיפך. אבל, כעת, מה זה משנה. במציאות הנוכחית הממשלה באמת צריכה להקפיד על גירעון התקציב שלה. המעסיקים בענפים הנתונים לתחרות בינלאומית, כגון תעשייה, או תיירות, או חקלאות, באמת מוגבלים ביכולתם לתגמל את העובדים. והשאר, מעסיקים בשירותים המקומיים, למשל, למה שלא ינצלו את הנורמה המתירנית.
ולכן, הציבור היום מתייחס בחיוך ציני לכל חקיקה חברתית. הוא קולט היטב את המגבלות שהגלובליזציה משיתה. וכאן מתחילה תשובתי על "איך לגרום לציבור להיות מעורב". קודם כל, צריך לגרור את המפלגות לדיון כלכלי רציני. מאמר יפה של משה פוקסמן, המזכיר האקדמי של מרכז מורשת בגין, מתאר את המהפך הפוליטי של 1977 (TheMarker 29.10.07). טענתו העיקרית היא כי המהפך היה מושתת על הצגת אלטרנטיבה כלכלית ברורה למדיניות הסוציאליסטית של ה"מערך", העבודה בגלגולה הקודם.
וכך אמר בגין לציבור באחד מנאומי הבחירות שלו: "שתי השקפות ניצבות היום בישראל – סוציאליזם וליברליזם. הסוציאליזם שלכם פירושו נישול המעמד הבינוני והחרבתו, שעבוד הפועל ועוניו. הליברליזם שבו אנחנו מאמינים פירושו חירות לאדם ודאגה לאדם. במילים אחרות – חירות וצדק המשולבים יחדיו". וכדי להבהיר את כוונתו, בגין הכריז על הסרת הפיקוח על מטבע חוץ חמישה חודשים לאחר היבחרו לראש ממשלה.
התזה של בגין עומדת כבר 30 שנה למבחן. נראה, שעכשיו ברור שהיא אינה ממלאה חלק גדול מהבטחותיה. משק קטן, שהוא באופן בלתי נמנע גם משק עתיר יבוא וייצוא אינו יכול להרשות לעצמו להיות פתוח וליברלי כמו הענקים. הוא חייב בהגבלה מסוימת על היבוא שלו, בהכוונה מסוימת של שער החליפין, ובבקרה די רצינית על תנועת הכספים ממנו ואליו. מה גם, שאצל נותני הטון בכלכלה העולמית (ארה"ב והאיחוד האירופי) משתררת יותר ויותר הדעה על הצורך בנסיגה מסוימת מהחופש הכלכלי המופלג של שנות ה-90 וראשית ה-2000.
הנסיגה הזו, הזהירה והעדינה מהגלובליזציה, נותנת קצה-קצהו של מפתח ללב הציבור. ואם הח"כים של העבודה צמאים לקשר עם ציבור אכפתי ומעורב, גם הם צריכים לחזור להיות מעורבים. לא בחקיקה חברתית, שנתפשת היום כמניפולציה תקשורתית חביבה גם על ידי הכי לא מתוחכמים, אלא בתוכנית כלכלית אלטרנטיבית. תוכנית סוציאל-דמוקרטית לעידן הגלובליזציה. ה"מהפך" של העבודה. טוב, לא השם הטראומטי הזה.
תמר בן יוסף היא כלכלנית ועיתונאית כלכלית.
